חוסני מובארק לא ראה אמש את 3 מיליון בני עמו שהצטופפו בכיכר העיר. הוא דיבר מעל לראשם. ראה את ההיסטוריה ולא את האופוזיציה. הם המתינו שיסיים את נאומו עד שהבינו שהנשיא השנוא עליהם הפסיד, אבל טרם זכו. מין חצי תה, חצי קפה.
ההמון בכיכר תבע לראות את מובארק הרחק מגבולות מצרים, אך לא יכול היה לנסח לעצמו מה כן. סגן הנשיא, עומר סולימאן, ביקש מצידו מההמונים לחזור הביתה. הם לא מיהרו להיענות. המבחן הגדול יתרחש היום. שוב בכיכר.
נאומו של מובארק היה מכובד, אבל בפועל השאיר מאחוריו פוטנציאל לתוהו ובוהו. כאשר נרצח אנואר סאדאת לפני כ-30 שנה, תפס מובארק את מקומו כשסמכויותיו ברורות. במובנים רבים היה משטרו המשך ישיר לזה של קודמו. היה רצח, ולא נרשמה הפיכה. הפעם אין רצח ונרשמה הפיכה.
"לא עוד מלחמה"
איש אינו יכול לדעת מה יילד יום בארץ הנילוס. לא ברור אם הצבא ישתלט על המדינה כפי שאירע בהפיכה המקורית ב-1952, שביטלה את המלוכה והציבה בראש מצרים את מוחמד נגיב וגמאל עבד אל-נאצר. לא ברור אם נטילת השלטון על ידי הצבא תפגע בפופולריות שלו בעיני ההמונים בכיכר, שעדיין רוחשים לו כבוד ואמון. בעיקר לא ברור אם זו מהדורה חדשה של הפיכת הקצינים החופשיים מלפני 59 שנים או תחילתו של תהליך ארוך שיפקיר את מצרים לשלטון האחים המוסלמים.
ברק אובאמה הימר על הפלת מובארק. בעיניו הדמוקרטיזציה היא חלק מתפישה אנטי-קולוניאלית. גם ישראל היתה יכולה להתברך בהתפתחות כזאת. אז, ב-1952, הפתיע דוד בן-גוריון את העולם בהושיטו יד למהפכנים ובקריאתו לדמוקרטיה ולשלום, אך בתוך שנתיים ראה נשק סובייטי זורם למצרים, סמוך לגבול ישראל.
ישראל מעולם לא שללה את הדמוקרטיה בגדולה שבארצות ערב. היא רק הקדימה בסולם העדיפויות שלה את השלום הישראלי-מצרי לדמוקרטיה הפנים-ערבית. סדר העדיפויות שלה לא השתנה, אך בפרישתו הכפויה של מובארק גלום גם סימן שאלה מטריד: האם מנהיגי שתי המדינות יוכלו לחזור ולשנן - כמו בעת חתימת הסכם השלום - "לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים".