בשבוע שעבר התקשר משה צ'ציק, קטוע יד מתאונת עבודה, לשחף רטר והזמין אותו למסעדה בנתניה, שם חיכו לו בעלי מוגבלויות נוספים. "הרגשתי שאני חייב להודות לשחף באופן אישי", סיפר צ'צ'יק. "עשינו לו חגיגה גדולה והרמנו כוסית לכבוד הניצחון הגדול שלו. שנים ארוכות אני מגיע לים, ונאלץ לראות איך נכי צה"ל ומשרד הביטחון נכנסים לחוף בחינם, ואני צריך לשלם. שחף נלחם עבורי ועבור אחרים ולא ויתר עד שהוכיח וניצח. הוא עבר דרך מבקר המדינה, חברי כנסת, שרים, מי לא?".
רטר לא לבד. דניאל יובל בן ה?12, שאיבד את רגלו לאחר שדרך על מוקש, מוביל עכשיו חקיקה בכנסת, עו"ד ורד פרי הצליחה להשיג הטבות מס לאמהות עובדות, עדי לוסטיג הצילה את חוף פלמחים, ויש עוד אחרים המוכנים להיאבק ולהשקיע מאמץ וזמן עבור החברה, לשנות וליזום חוקים, ולעצור פרויקטים ענקיים. אלו אנשים שנאבקו, יזמו, דחפו וניצחו לפעמים ממש לבד את הרשויות השונות. חלקם מונעים מחוויות של סבל אישי, אחרים ניחנו בחוש צדק מפותח.
10 שנים של מאבק
שחף רטר, בן 38, נולד וגדל בקיבוץ גבעת חיים איחוד. הוא תמיד הוגדר כ"בעל צרכים מיוחדים", לא הצליח להשתלב היטב בחברה, סבל מניכור, וידע עימותים לא מעטים עם הסובבים אותו. לפני 11 שנה הוא נסע, כהרגלו, לחוף בית ינאי. "הים תמיד היה בשבילי מקום מאוד אהוב, של חופש ואוויר", הוא סיפר השבוע. "פתאום שאלתי את עצמי, למה אני, כמי שמוגדר כבעל צרכים מיוחדים, צריך בכלל לשלם על החניה בחוף. למה הנכים של משרד הביטחון חולפים על פני ונכנסים בחינם, ואני צריך לשלם קנס כי אני נכה של הביטוח הלאומי?".
את השאלות האלה החל רטר להפנות בסידרת מכתבים למבקר המדינה, רשות הטבע והגנים, עשרות חברי כנסת ושרים. "החלטתי באותו יום שאני יוצא למאבק. ידעתי שאני לבד, ידעתי שיהיה קשה, אבל גם חשתי שאין מי שיעשה עבורי ועבור אלפי אנשים אחרים את המאבק הזה. אני אדם עקשן, לא תמיד זה עומד לזכותי, אבל בעניין הזה לא נתתי הנחה לאף אחד".
ההתחלה באמת היתה קשה. לצד מאבקו ברשויות, המשיך רטר להגיע קיץ אחר קיץ לחוף הים, ולראות איך יש נכים שנכנסים בחינם ואחרים נאלצים לשלם. העוול שרטר חש תבע גם עימותים. "היו לי הרבה עניינים בחוף הים, שהגיעו גם לאלימות, ויכוחים והרבה דם רע ביני לבין אנשי הרשות. פניתי לכל אחד בחוף שהבחנתי שהוא נכה או בעל צרכים מיוחדים. אמרתי להם שאני נאבק גם עבורם, ומבקש שיחתמו שהם איתי במאבק. מאות אנשים חתמו לי. הפכתי את זה למטרה הכי חשובה של חיי".
צ'ציק, תושב כפר חיים בן 55, הוא אחד מאלה המגיעים לים באופן קבוע במכוניתו. בשנת 1989 נקטעה ידו בתאונת עבודה. "שנים אני לא מצליח להבין למה יש אפליה בין נכי צה"ל, כאלה שמשרד הביטחון דואג להם להכל, לבין כאלה שאכלו אותה - נכים של הביטוח הלאומי. שחף הכניס אותי למאבק שלו, וגיליתי מייד כמה הוא נחוש. כמה אנרגיה ורצון הוא משקיע במאבק הזה", מספר צ'צ'יק.
לפני כשנה הגיעה התפנית המשמעותית הראשונה. אחרי בירור ארוך ומעמיק מצאו בנציבות תלונות הציבור שבמשרד מבקר המדינה כי אכן טענותיו של רטר מוצדקות. "מבקר המדינה ונציב תלונות הציבור קבעו כי בנסיבות המיוחדות של חוף בית ינאי על הרשות לאפשר לכל אדם העונה להגדרת 'אדם עם מוגבלות' שבחוק השוויון לחנות בחוף בית ינאי ללא תשלום אגרת כניסה", נקבע.
רטר קרא את המכתב כמה פעמים כדי להאמין שזה אכן מתרחש. "זה היה מאוד חשוב, אבל ידעתי שעכשיו גם צריך ליישם את זה", הוא מספר. "רשות הטבע והגנים לא רצתה ליישם את זה, ובקיץ האחרון עדיין גבתה בחוף תשלום. הם אפילו עירערו על ההחלטה. אני מצידי המשכתי להאבק, ופניתי גם לשר להגנת הסביבה גלעד ארדן".
השר ארדן החליט לפעול. כך עשו גם לא מעט חברי כנסת שהתייצבו לצד רטר, ופנו בעצמם למבקר המדינה. לפני כחודשיים קיבל רטר מכתב רשמי מהשר ארדן, שקיבל את טענותיו של רטר והבטיח לא להסיר את העניין מסדר היום שלו. לפני כמה ימים העניין נסגר סופית. ברשות הטבע והגנים קיבלו את עמדת מבקר המדינה. בקיץ הקרוב כבר ייכנסו בעלי מוגבלויות לחוף בחינם. מרשות הטבע והגנים נמסר: "רשות הטבע והגנים רואה בהנגשת שמורות הטבע והגנים הלאומיים בישראל לנכים ובעלי מוגבלויות כערך עליון בעבודתה וכקו מנחה בכל פעולות פיתוח הגנים הלאומיים בישראל. בשנה הקרובה תתאפשר הכניסה בחינם לחוף בית ינאי לבעלי מוגבלויות עם תו נכה בהתאם להחלטת שירות נציבות המדינה".
רטר הוזמן למסעדה בנתניה. צ'צ'יק כמעט חנק אותו מרוב חיבוקים. "זה ניצחון גדול. אני מרגיש שעשיתי כאן משהו מאוד חשוב עבור ציבור גדול, שלא ידע ולא האמין שאפשר לשנות במדינה הזאת דברים", הוא מתרגש. "10 שנים של מאבק יומיומי, קשה ולפעמים מתסכל הגיע לסיומו המוצלח".
ניצחון של ילד
הניצחון של רטר הוא לא הניצחון הראשון של אזרח קטן מול הרשויות הגדולות. גם דניאל יובל, בן 12 בלבד, הצליח להזיז מערכות שלכאורה גדולות עליו בהרבה מאוד מידות. לאחרונה עבר בכנסת החוק להקמת רשות לאומית לפינוי מוקשים לקריאה שנייה ושלישית - לראשונה בתולדות המדינה.
לפני כשנה נסע דניאל עם בני משפחתו לטיול ברמת הגולן, ודרך על מוקש בשדה פתוח. הוא איבד רגל אחת מהברך ומטה, רגלו השנייה ניזוקה, והוא אושפז בבית החולים רמב"ם. ילד שמח ומוכשר, שחייו השתנו ברגע אחד מר. הוא שכב בבית החולים ימים ארוכים, והתחיל לעכל את מצבו החדש והמורכב. "הייתי מאושפז בבית החולים רמב"ם והבנתי שעכשיו אני כבר במצב אחר. הבנתי שמצד אחד יש לי את המאבק האישי, הפרטי שלי, ומצד שני חייבים לעשות משהו ומהר עם כל עניין המוקשים. החלטתי להתעסק בכך, לדחוף את כל עניין פינוי המוקשים מכל מקום בארץ", מספר הילד מרמת השרון בבגרות מרשימה. "אתמול הייתי בכנסת. עברתי מסיעה לסיעה, מחדר לחדר בכנסת. נפגשתי עם ראש הממשלה נתניהו, עם ציפי לבני, אביגדור ליברמן, ועם עוד רבים אחרים. ביקשתי מהם שיתמכו בחוק שעליו התחלתי לחשוב יום אחרי הפציעה שלי.
"הם אכן תמכו והחוק להקמת רשות לאומית לפינוי מוקשים עבר לקריאה שנייה ושלישית", ממשיך דניאל בסיפוק. "אני לא אשקוט עד שהוא יתקבל סופית. 60 חברי כנסת תמכו, אף אחד לא התנגד, אף אחד לא נמנע. זה מאוד מרגש אותי. אמרתי לעצמי מההתחלה - אם כבר נפצעתי, אז שזה לא יהיה לחינם. החלטתי לצאת למאבק על פינוי המוקשים בישראל. רתמתי גם את בית הספר שלי והחברים, ועזרו לי מאוד חברי כנסת שונים. זהו מאבק אישי וחברתי, חשוב וצודק. זה מה שמניע אותי, זה מה שמעניק לי את האנרגיה לעשות אותו".
בשנה שחלפה דניאל השתקם וחזר לחיות כמו כל ילד רגיל. "היום אני כבר משחק כדורגל, עושה קיקבוקסינג, עוד המון פעילויות, אבל לא מוכן להפסיק עם מה שהתחלתי איתו. זה ממש בנפשי ואני מאוד מעריך גם את האנשים האחרים שיוצאים למאבקים כל אחד מסיבותיו הוא גם בשביל אחרים".
בת 17 מול בולדוזרים
עו"ד ורד פרי היא עוד אזרחית שהצליחה לזעזע את מסדרונות משרדי הממשלה. לדבריה, אנשים שיוצאים למאבק בעניין אישי אך לטובת הכלל מאוד חשובים לחברה, ואפילו לשלטון ולמוסדות, שלא תמיד פנויים להתעסק בכל צדדי החיים. לפני כ?15 שנה היתה פרי בהריון ואם לילדה בת שנתיים. אז גם החליטה לפתוח את משרד עורכי הדין שלה המתמחה בנזיקין ובביטוח. "חשבתי אז שאין שום סיבה שלאמהות היוצאות לעבודה וילדיהן הולכים למעון או נשארים עם מטפלת, לא יכירו בכך במס הכנסה.
"יצאתי למאבק מתוך ידיעה שזה לא יהיה קל, והיו לא מעט רגעים שניסו להדביק לי כל מיני תארים, כמו הזויה ולא מחוברת. לא נכנעתי. זה לקח שנים ארוכות, היו עליות וירידות, אבל ידעתי שהמאבק שלי צודק. שהוא לא רק עבורי אלא למען אלפי אמהות ובשביל חברה יותר צודקת ואכפתית. ניהלתי את המאבק מול רשויות המס. זה הגיע לבתי המשפט וגם שם הייתי הכי נחושה שאפשר.
"בסופו של דבר גם בית המשפט המחוזי וגם בית המשפט העליון קיבלו את העמדה שלי והחליטו להכיר בכך כהוצאה לכל דבר. "הרגשתי ניצחון גדול, וחשתי שתרמתי רבות לחברה ולאמהות בכלל. היתה אז שמחה ענקית בארץ וקיבלתי המון טלפונים של חיזוק, ברכה ועידוד. הרגשתי שאני, ורד פרי, עשיתי כאן משהו.
"לצערי, משרד האוצר לא הסכים לוותר בעניין הזה, ושינה שוב את החוק, כך שההישג קטן, ונשאר, למעשה, בתשלום נקודות זיכוי. בכל מקרה, מי שחשב שבית המשפט בישראל יעיף אותי מכל המדרגות התבדה, ועל אף שעשו הכל כדי להקשות עליי, אני הצלחתי במאבק הזה".
אחר הצהריים מתעוררת עדי לוסטיג, תושבת בית עובד בת 21, משנתה. היא רגועה עכשיו ויש לה סיבות טובות לכך. לפני שלוש שנים לוסטיג היתה תלמידת תיכון, שנדהמה לראות איך "מתחילים לגנוב לה את חוף הים בפלמחים". באותה תקופה החלו לגדר חלק גדול מהחוף לטובת בניית כפר נופש גדול, והיא החליטה שלא יהיה כדבר הזה. "אמרתי לעצמי שדי, לקחו לנו כבר את כל החופים, השתלטו במדינה הזאת על כל פיסת קרקע. הכוונה של היזמים היתה לבנות לא פחות מ?350 יחידות דיור, אולמות כנסים, בריכות - בנייה על 72 דונמים בחלק הלא מוכרז של חוף פלמחים. זאת ועוד, הם ביקשו גם לבנות לגובה.
"הייתי אז רק בת 17, אבל החלטתי לעבור לגור לתקופה בים. חודשים ארוכים הייתי שם, ופשוט לא נתתי לכלים הכבדים לעבוד. משם גם אירגנתי ורתמתי אלפי אנשים טובים למאבק הזה. גם ארגונים שונים הצטרפו. היה גל גדול, היה סחף, היתה התלהבות עצומה כי כולם ידעו שאני ואחרים פשוט צודקים. הרגשתי שאני באנרגיה ענקית, שאני חייבת להצליח ואף אחד, כולל כל הכלים הענקיים האלו, לא יזיזו אותי הצידה".
"העניין הגיע עד למבקר המדינה, המשרד להגנת הסביבה, שתמך בנו, ובסוף, אפילו להצבעה חוזרת בממשלה", ממשיכה לוסטיג. "לפני כמה חודשים היזמים של פרויקט כפר הנופש קיבלו צו להפסקת העבודה בחוף. שיחררנו את חוף פלמחים. הסיפור עכשיו עם האדם שהביא לכניסה חינם בחוף הים הוא נהדר וחשוב. הוא מוכיח שוב שרק האזרחים צריכים לשמור על מה שחשוב להם, לא לוותר ולדעת שמדובר במאבקים קשים, לעיתים מורטי עצבים, אבל בסוף הצדק מנצח. בסוף האזרחים חזקים ויכולים להביא לשינוי גדול ומבורך".