כרוניקה של אסון ידוע מראש

השעה היתה עשר בבוקר, 5 באוקטובר 2001. רונאל אסולין בן ה?10 ירד עם אחיו פאר ואחותו מאי לרכוב על אופניו החדשים. "ערב קודם קניתי לו את האופניים", מספרת אמו, איריס אסולין, ומתקשה להחניק את דמעותיה. "כל השנים סירבתי שהילדים ירכבו על אופניים. פחדתי. בעבודה שלי כאחות ראיתי הרבה תאונות דרכים, כולל ילדים שנפגעו בזמן רכיבה על אופניים. נכנעתי לתחנוניו של רונאל לקנות לו אופניים לקראת חופשת סוכות. הזהרתי אותו לא לרדת מהבית עם האופניים בלעדיי. באותו בוקר הוא ליטף אותי בלחי בצד אחד ואחרי שתי דקות ליטף אותי בצד השני ואחרי זה לא הבחנתי שהוא יצא מהבית עם האופניים. לא הרבה זמן אחרי זה פאר ומאי באו הביתה בריצה ואמרו לי שהיתה תאונה לרונאל. רצתי למקום, ראיתי את האמבולנס וחוקר תנועה של המשטרה, אבל לא נתנו לי לראות את רונאל. באותו הזמן ראיתי את הנהג ודיברתי איתו והוא אמר לי שהוא לא יודע מה קרה לרונאל".

למרות העשור שחלף מאז מותו של בנה, איריס עדיין לובשת שחורים ומתקשה להמשיך בחייה. הפצע מסרב להגליד והמדינה אינה ממהרת למצות את הדין עם האשמים. "אני מרגישה שזרקו את הילד כמו חפץ", היא אומרת, "לאן שלא הלכתי ולאן שלא פניתי כולם ניתקו את הטלפון או לא דיברו איתי. לא ראיתי צדק ולא ראיתי אכפתיות. איבדתי בן כל כך יקר והרגשתי שהם לא מבינים את הערך שלו".

ראשיתו של האירוע הטרגי במכונית סובארו שפגעה ברונאל, שרכב על אופניו ברחוב הגדוד העברי ברמלה, ודרסה אותו. רונאל נפצע באורח קשה והובהל לבית החולים אסף הרופא, שם נקבע מותו. גם הנהג הפוגע, היום בן 58, נפצע קל בתאונה והובהל לבית החולים. כשעתיים לאחר האירוע נחקר הנהג בידי חוקר תאונות הדרכים של מרחב השפלה במשטרה ואמר בחקירתו כי הוא זוכר "שנכנסתי בעץ וזהו. אני לא זוכר מה קרה לפני שפגעתי בעץ ולא זוכר איך הגעתי לעץ... לא זכור לי כלום... אחרי שהתאונה קרתה יצאתי מהרכב... ובאו אלי אנשים והיה לי דם על הגוף והגיע אמבולנס. יש לי התקפי אפילפסיה קלים", סיפר, "בפעם האחרונה הרגשתי לפני כחודש וחצי... פעם היה לי רישיון נהיגה על אוטובוס ומונית ולקחו לי אותו עקב המחלה".

בחקירה התברר שמלבד היותו של הנהג חולה במחלת האפילפסיה (כפיון - שם כולל לקבוצת הפרעות בתפקוד המוח המאופיינת בהתקפים פתאומיים חוזרים שמביאים לעיתים לאובדן הכרה פתאומי), הוא גם נוטל כדורים באופן קבוע. למעשה, כחודש לפני התאונה קיבל הנהג מהמכון הרפואי לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות אישור לנהוג ברכבו הפרטי. לפי החוק, המכון אמור לבדוק ולנהל מעקב רפואי אחר נהגים שעולה לגביהם חשד שנהיגתם מסכנת את הציבור ואותם עצמם, וזאת אף על פי ששנה קודם לכן לקה הנהג בשני התקפי אפילפסיה חמורים.

במשך עשור חקרו הפרקליטות ומשרד הבריאות את התאונה. לאחר עשרות ישיבות ומאות עמודים של עדויות וחקירות החליטה פרקליטות המדינה לא להגיש כתב אישום פלילי נגד הנהג.
במקום זאת הוחלט באופן חסר תקדים להגיש קובלנה משמעתית דווקא נגד רופאת המשפחה שטיפלה בו, בטענה שלא דיווחה למשרד הבריאות על ההחמרה במצבו. על פי הקובלנה, שהדיונים בה החלו לפני כשבוע והיא נחשפת כאן לראשונה, הרופאה נמנעה מלדווח באופן מלא על מצבו הרפואי של הנהג, והימנעות זו היא שהביאה את המכון הרפואי לבטיחות בדרכים להנפיק לו אישור לנהוג ברכבו. כחודש לאחר מכן, על פי הקובלנה, לקה הנהג בהתקף אפילפטי שהוביל לפגיעה ברונאל אסולין.

זו הפעם הראשונה בתולדות מערכת הבריאות הישראלית שהמדינה מאשימה רופא בכך שהימנעותו מדיווח על מצבו הרפואי של מטופל הביאה לתאונת דרכים קטלנית שנגרמה בגלל מחלתו של הנהג. לפי החוק ולפי הוראות משרד הבריאות, חייבים כל הרופאים בישראל לדווח למשרד הבריאות על מצב רפואי (גופני ונפשי) של מטופל שעלול לסכן את עצמו ואת הסובבים אותו בעת נהיגה מחמת מחלתו ומצב בריאותו. ואולם מתחקיר "ישראל היום" עולה כי זה שנים הוראות אלה לא מיושמות בידי מרבית הרופאים בישראל ועל מימושן אף מתקיים בשנים האחרונות ויכוח נוקב. מצד אחד, טוענים ראשי משרד הבריאות שיישום ההוראות חיוני לשמירה על שלום הציבור, ומצד שני, ראשי ההסתדרות הרפואית מתנגדים ליישום ההוראות בטענה שהן פוגעות באופן קשה במערכת היחסים העדינה והחשובה בין הרופא למטופליו. במשרד הבריאות מקווים שההליך התקדימי נגד הרופאה ימחיש את החשיבות הקריטית של הדיווחים הרפואיים וימריץ את הרופאים בארץ למלא סוף סוף את הוראות המשרד בנושא.

בנוסף חושף התחקיר כי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, שהיה אמור להוריד מהכביש את הנהג אשר סבל מהתקפי אפילפסיה חוזרים ונשנים, הפגין התנהלות בעייתית, וכי התנהלות כזאת ואי ביצוע מעקב מלא ומספק אחר מאות נהגים שמצבם הרפואי מסכן את כושר נהיגתם עשויים להעמיד את הציבור בישראל בסכנה.

בעקבות התאונה פנתה המשטרה למכון הרפואי לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות, שאישר את רישיונו של הנהג. בפנייה למכון כתבה המשטרה כי הוא היה מעורב בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרג ילד בן 10, וכי "נסיבות התאונה מצביעות על בעיה רפואית ולאור זאת הופנה לבדיקות במכון וחתם על ויתור סודיות. על מנת שנוכל להגיש כתב אישום נגד החשוד בדחיפות, יש לאתר בדחיפות את כל החומר הרלוונטי לגביו".

למרבה התמיהה, המכון לא העביר את המידע המבוקש למשטרה, ובפברואר 2002 נאלצה המשטרה לדרוש מבית המשפט שיוציא צו נגד המכון, צעד מפליא במיוחד לנוכח העובדה שמדובר ביחידה של משרד הבריאות. המכון העביר את המידע רק כאשר שופט בית משפט השלום לתעבורה ברמלה, אבינועם הדר, קיבל את דרישת המשטרה והורה למכון לעשות כן. "יש להביע תמיהה על סירובו של המכון למסור את המידע", כתב השופט בפסיקתו.
בחקירת המשטרה התברר גם כי לא היו נסיבות חיצוניות נוספות שהיו יכולות לגרום לתאונה: מזג האוויר היה נאה, הראות היתה טובה, הכביש היה יבש ותקין ושדה הראייה של הנהג היה לפחות 100 מטרים עד למקום התאונה.

לאחר שהמכון העביר את התיק הרפואי למשטרה ונגבו עוד עדויות בפרשה התברר שהחקירה פותחת תיבת פנדורה הנוגעת לתפקודו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים ולתפקודם השנוי במחלוקת במקרה זה של חלק מהרופאים שטיפלו בנהג לפני התאונה הקטלנית.

בחקירה התברר כי הנהג ביקש וקיבל אישור להמשיך לנהוג ברכבו הפרטי. על האישור הרשמי חתם ד"ר אלכסנדר גור אריה, שהיה אז ממלא מקום מנהלת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, והוא התקבל למרות התקפי האפילפסיה שהיו לנהג קודם לכן. נתינת האישור נעשתה בגיבוי אישורים שעליהם חתמו הרופאים שטיפלו בו, ובראשם רופאת המשפחה של הנהג בקופת חולים כללית, ד"ר זינאידה אשרובה. בעקבות ממצאים אלה החלה להתגבש בפרקליטות הנטייה לא להאשים את הנהג באישום פלילי, מכיוון שככל הנראה בעת התאונה היה נתון בהתקף אפילפטי.

על פי המסמכים הפנימיים של המכון ומן העדויות במשטרה עולה כי עד דצמבר 1999 היה לנהג רישיון לנהיגת אוטובוס. הרישיון נשלל בעקבות התקף אפילפטי שממנו סבל, שכלל איבוד הכרה וחבלה בראשו, ושבעקבותיו אושפז במחלקה הנוירולוגית בבית החולים אסף הרופא. עד אז היה הנהג ידוע כחולה אפילפסיה, אבל הוא לא סבל מהתקפים של המחלה מאז גיל 11. בעקבות התחדשות ההתקפים דיווח הנוירולוג שטיפל בו על מצבו למכון הרפואי לבטיחות בדרכים, ולנוכח הדיווח נשלל בפברואר 2000 רישיונו לכל סוגי כלי הרכב. לשלילה צורפה הערה המאפשרת דיון חוזר כעבור שנה ממועד ההתקף שעליו דווח.

אלא שכבר כעבור חמישה חודשים, במאי 2000, פנה הנהג וביקש להקדים את הדיון בתיקו בטענה שהרישיון נחוץ לו לצורך פרנסתו. ביולי 2000 החליט המכון להחזיר לו את רישיון הנהיגה לרכב פרטי, וזאת גם על בסיס חוות דעת של נוירולוג מטעם המכון, שהמליץ על החזרת רישיון הנהיגה לרכב פרטי על בסיס הבדיקה הנוירולוגית שערך לו. על ההחלטה חתומה ד"ר עדה וינר, אז מנהלת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.

אולם כחודש לאחר מכן, באוגוסט 2000, לקה הנהג בשני התקפי אפילפסיה חמורים שבגינם הובהל לחדר המיון, ובינואר
2001 הוא סבל מהתקפים אפילפטיים קצרים שלוו בחלקם בתופעות מוטוריות. התקפים אלה תועדו גם בתיקו הרפואי בבית החולים אסף הרופא וגם במרפאת קופת חולים כללית ברמלה.
ולמרות זאת, ביוני 2001 הוא הגיש בקשה להחזרת רישיונות הנהיגה לרכב פרטי וציבורי. לצורך כך הביא טופס שעליו חתמה רופאת המשפחה שלו, ד"ר אשרובה, ולפיו ההתקף היחיד שבו לקה היה בדצמבר 1999 ומאז לא סבל מהתקפים נוספים. בנוסף חתם הנהג על תצהיר (בחתימת עורך דין) ולפיו הוא סובל מסחרחורות, וההתקפים הם בתדירות של חודשים, קורים בכל עת וכי ההתקף האחרון היה בתחילת יוני 2001.

למרות הצהרתו זאת אישר ד"ר אלכסנדר גור אריה בסוף אוגוסט 2001 את רישיונו לרכב פרטי. כחודש לאחר מכן, ב?10 בספטמבר 2001, עידכן הנהג את רופאת המשפחה שלו, ד"ר אשרובה, כי הרופא הנוירולוג שלו באסף הרופא המליץ על הגדלת מינון התרופות שלו לטיפול באפילפסיה, אבל הרופאה לא דיווחה על כך למכון הרפואי לבטיחות בדרכים.

בעקבות חקירת המשטרה נדונה בפרקליטות האפשרות להגיש כתבי אישום פליליים נגד חלק מהרופאים המעורבים בפרשה, אך בסופו של דבר הוחלט לא להגיש כתבי אישום נגדם.

במסמך טיוטת כתב האישום שהכינה הפרקליטות נטען כי ד"ר אשרובה וד"ר גור אריה אחראים לגרימת מוות ברשלנות. נגד אשרובה נטען כי היא לא בדקה את תיקו הרפואי של הנהג בקופת החולים לפני שמילאה את הטופס. עוד נטען נגדה כי היא לא נתנה דעתה לעובדה שמינון התרופות שאותו נוטל המטופל הועלה בהדרגה עד כדי הכפלתו בשנה שקדמה למילוי הטופס, עובדה שיש בה כדי להצביע על החמרה ניכרת במצבו. לפי טיוטת כתב האישום, ד"ר אשרובה גם לא דיווחה למכון על ההרעה במצבו הרפואי של הנהג, אף שהוא עצמו הודיע לה, בספטמבר 2001, על תרופה נוספת שהורו לו ליטול.

"אני בהלם ובשוק מהרגע ששמעתי שהוא עשה תאונה והרג בן אדם", אמרה ד"ר אשרובה בחקירתה במשטרה, "אני לא ידעתי שצריך לדווח על כל הרעה במצבו של חולה אפילפסיה. אם זאת מחלה חדשה שאין עליה מידע, אני מדווחת". ד"ר אשרובה גם הודתה כי מילאה את הטופס שדיווח למכון על פרטיו הרפואיים של הנהג על פי "כריכת התיק הרפואי" ולא על פי עיון בתיק הרפואי כולו. "חשבתי שהמכון יפנה לרופא הנוירולוג המומחה בבית החולים אסף הרופא", אמרה בחקירתה.

בטיוטת כתב האישום הואשם ד"ר גור אריה, מבכירי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, בכך שלצורך מתן האישור להמשך רישיון הנהיגה הוא הסתפק בהצהרה חתומה של רופאת המשפחה, שאינה מטפלת במטופל בעניין מחלת האפילפסיה, ובכך שלא ביקש לקבל חומר רפואי כלשהו מבית החולים אסף הרופא, אף שידע שהנהג במעקב רפואי. עוד נטען בטיוטת כתב האישום שד"ר גור אריה התעלם מהנתונים שהנהג עצמו מסר בהצהרתו למכון ולא ערך כל בדיקה כדי לברר מהו מקור הפער בין הצהרתו לפרטים שמסרה רופאת המשפחה שלו. נגד ד"ר גור אריה נטען בטיוטת כתב האישום כי הוא "אישר את המשך נהיגתו בטרם ערך בירור מקיף וממצה בדבר מצבו הרפואי, בירור שהיה בו כדי לגלות כי מצבו הרפואי אינו מאפשר את המשך נהיגתו". בחקירת המשטרה דחה ד"ר גור אריה את כל הטענות וההאשמות נגדו.

במסגרת חקירת המשטרה העיד גם פרופ' מרדכי שני, המכהן כיו"ר ועדת הערר, על החלטות המכון לבטיחות בדרכים. כשנשאל פרופ' שני - מבכירי מערכת הבריאות בישראל, שכיהן גם כמנכ"ל משרד הבריאות וכמנהל בית החולים שיבא בתל השומר - אם לדעתו, לנוכח המסמכים, היתה במקרה זה רשלנות באופן הטיפול ובחידוש רישיונו של הנהג, השיב: "כן". "אני מופתע מכך שהמכון מסתפק בחוות הדעת של רופא המשפחה", העיד. כשנשאל אם היה אפשר לדעתו לאשר לנהג רישיון נהיגה על סמך הצהרה עצמית ודיווח של רופאת משפחה בלבד השיב: "על פניו לא".

בפברואר 2005 נחקרה במשטרה גם ד"ר וינר, שניהלה באותה תקופה את המכון. ד"ר וינר נחקרה בחשד לגרימת מוות ברשלנות ודחתה בחקירה את כל הטענות נגדה. עוד ב?2002 כתבה ד"ר וינר למשרד הבריאות כי בבדיקה פנימית של המקרה "לא מצאנו עדות לרשלנות מצד רופאי המכון או בית החולים אסף הרופא", ועם זאת ציינה כי הופקו לקחים מהפרשה: הצורך להקפיד בזמנים שנקבעו לדיון חוזר בתיק במקרים של מחלות דוגמת אפילפסיה והצורך "לגבות תמיד את המידע מרופא המשפחה בהמלצה של נוירולוג, שאצלו נמצא האדם במעקב ובבקרה רפואית".

בעקבות ממצאי החקירה נערכו בפרקליטות שימועים לד"ר אשרובה ולד"ר גור אריה והוחלט לא להגיש נגדם כתב אישום פלילי ולהעביר את הדיון למשרד הבריאות שישקול הגשת כתבי קובלנה משמעתיים. בד בבד, גם הוריו של רונאל, באמצעות עו"ד פרופ' דוד ליבאי, הגישו ערעור לפרקליטות על ההחלטה לא להגיש כתב אישום פלילי נגד הנהג הדורס ולסגור את התיק הפלילי נגד כל המעורבים בפרשה.

רק בפברואר 2008, לאחר סחבת של כארבע שנים, כתבה הפרקליטות לפרופ' ליבאי כי המשנה לפרקליט המדינה, יהושע למברגר, החליט לא לקבל את הערער על סגירת התיק. הפרקליטות כתבה: "העיון בחומר המצוי בתיק החקירה העלה כי, ככל הנראה, הנהג לקה בהתקף אפילפטי במהלך נהיגתו ברכבו הפרטי וגרם לתאונה שבה נהרג רונאל אסולין... ועל כן לא ניתן להטיל עליו אחריות להתרחשותה".

במסגרת בחינת הערר נבדקו גם הדיווחים שמסר הנהג למכון לבטיחות בדרכים לשם חידוש רישיונו, ואף בעניין זה לא נמצא כי מדובר בדיווחים כוזבים, שיש בהם כדי להוביל להטלת אחריות פלילית".

הפרקליטות ציינה כי היא בחנה שוב את התנהלותם של רופאת קופת חולים ורופאי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, וגם כאן לא נמצאו די ראיות להעמדת הרופאים לדין פלילי בגין גרימת התאונה, בין היתר בשל קשיים שעלו בהוכחת הקשר הסיבתי בין פעולותיהם לבין גרימת התאונה".

עוד ציינה הפרקליטות כי החומר נגד הרופאים הועבר ל"בחינה מחודשת" במשרד הבריאות, כדי שישקול את האפשרות להגיש קובלנה משמעתית נגדם וכן "לצורך הפקת לקחים מערכתיים באשר לחובתם של הרופאים המעורבים בהליך חידוש רישיון", ובדיקת הקשרים בין היחידות השונות במערכת הבריאות לבין המכון הרפואי לבטיחות בדרכים.

בינתיים התקיימה גם חקירה פנימית נוספת במשרד, לשם בדיקת טענות נוספות על תפקודו של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים. הבדיקה נערכה בשנים 2007-2006 בידי רות קרן ומיכל אלחדף מהאגף לביקורת פנים במשרד הבריאות. הדו"ח מתייחס לתקופה שבה נוהל המכון בידי ד"ר וינר וד"ר גור אריה. החקירה הפנימית חשפה עשרות כשלים ומחדלים מינהליים וארגוניים במכון. בין היתר התגלה כי מאות נהגים בארץ שהופנו למכון בשל בעיות רפואיות או התמכרויות לסמים ולאלכוהול נוהגים בלי שקיימת בקרה על כשירותם הרפואית לנהיגה, וכי יש בכך משום "סכנה חמורה ביותר לציבור הנהגים ולציבור בכללותו".

במארס 2007 מונה פרופ' יוסף ריבק למנהל המכון, ובאוגוסט אותה שנה כתב לו אריה פז, מבקר משרד הבריאות, כי ממצאי הבדיקה "מהווים לכאורה פגיעה של ממש בבטיחות הנהגים והולכי הרגל, ואולי הם גורם מרכזי בגרימת תאונות דרכים. על משרד הבריאות לנקוט צעדים מיידיים כולל הבאת הנושא לדיון בממשלה, על מנת שהיא תקצה משאבים להתמודדות עם תאונות הדרכים".

הבדיקה נערכה בין השאר בעקבות פנייתו של פרופ' שני שכתב באוגוסט 2006 להנהלת משרד הבריאות: "זה שנים אני מתריע על התפקוד הלקוי של המכון, אך לצערי דבר לא נעשה. מאז 2002 אין ביקורות על אלפי אנשים, הן חולים אורגניים (כמו חולי לב וסוכרת), הן אנשים עם הפרעות אישיות וחולי נפש. אין שום קריטריונים רפואיים לקביעת כשירות הנהיגה... המערך המינהלי מסורבל ולא יעיל, איש לא טיפל בו זה שנים רבות". עוד התריע פרופ' שני: "הנהלת המכון פעלה עד כה בשיטה של מוסד מבצע בדיקות ולא מוסד חושב המפיק לקחים. אין מספיק שיתוף פעולה עם משרדי הרישוי והתחבורה, עם צה"ל והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. יש כאן מאגר אדיר של ידע להפקת לקחים, אך הוא שוכב כאבן שאין לה הופכין. הציפייה (להפקת לקחים; ר"ר) היא בבחינת חלומות באספמיה, כאשר המכון מתנהל בחוסר יעילות משווע".

בעקבות ממצאי החקירה הפנימית השיב פרופ' ריבק למבקר משרד הבריאות כי הוא מודה לצוות הביקורת הפנימית ש"האיר את עינינו".

"הליקויים שצוינו בדו"ח תוקנו כולם", מסר בתגובה מנהל המכון, פרופ' ריבק, "ובין היתר קוצר באופן משמעותי זמן ההמתנה לזימון לבדיקות, שופר השירות לפונים ולנבדקים ועוד". פרופ' ריבק ציין כי ב?2010 הופנו למכון כ?40 אלף איש, בין היתר בידי רשות הרישוי במשרד התחבורה, המשטרה ובתי המשפט, צה"ל, משרד הביטחון וביטוח לאומי. אולם כשנשאל על כך, התברר כי מערכת המחשב של המכון אינה מסוגלת עדיין להנפיק את המידע הבסיסי על מספר הנהגים שהופנו למכון ושהומלץ לשלול את רישיונם מסיבות רפואיות.

בשנתיים האחרונות התקיימו דיונים פנימיים במשרד הבריאות בפרשה הטרגית של מותו של רונאל אסולין, ובסופו של דבר הוחלט להגיש קובלנה משמעתית רק נגד רופאת המשפחה, ד"ר אשרובה. את הקובלנה הגיש ד"ר בועז לב, המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ולפיה הרופאה גילתה "רשלנות חמורה במילוי תפקידה", בכך שלא בדקה את תיקו הרפואי של הנהג לפני שמילאה את הטופס למכון הרפואי לבטיחות בדרכים ולא דיווחה למכון על ההחמרה במצבו. הקובלנה חסרת התקדים הוגשה ביוני 2010 והדיונים הראשונים בה התקיימו בשבועיים האחרונים בבית הדין למשמעת במשרד הבריאות. העונשים שמטיל בית הדין למשמעת נעים בטווח שבין נזיפה והתראה לשלילת רישיון העיסוק ברפואה לתקופה זמנית או לצמיתות.

בדיון הראשון שהתקיים באחרונה בפני ועדת המשמעת בראשותו של פרופ' ז'ק מישל, דרשו עורכי דינה של ד"ר אשרובה, עו"ד עופר דורון ועו"ד מוריה שלו, להורות על ביטולה של הקובלנה או לזכות את ד"ר אשרובה באופן מוחלט. עורכי הדין טוענים כי בהחלטה להגיש את הקובלנה נגד ד"ר אשרובה ולא נגד אף אחד מהרופאים המעורבים בפרשה יש משום "אפליה בוטה ואכיפה סלקטיבית של הדין המשמעתי", וכי בכך מתעלם משרד הבריאות מאחריותם החמורה של רופאים נוספים, למשל רופאי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים - ד"ר וינר וד"ר גור אריה - שאישרו או שהיו אחראים על מתן האישור לנהג חולה האפילפסיה להמשיך לנהוג ברכבו הפרטי וזאת תוך התרשלות באיסוף ובבחינת המידע; הרופא הנוירולוג מבית החולים אסף הרופא שטיפל בנהג עקב באופן רצוף אחר מצבו וידע על ההחמרה במצבו לאור העלייה במספר ההתקפים שחווה; ושני רופאי משפחה נוספים אחרים בקופת חולים כללית ברמלה, אשר לפי התיק הרפואי, במרפאת הקופה "ידעו על ההתקפים הנוספים של הנהג ולא דיווחו על אודותיהם למכון".

עורכי הדין טענו עוד כי הרופאה לא קיבלה כמתבקש שימוע במשרד הבריאות לפני הגשת הקובלנה נגדה, כתשע שנים לאחר המקרה, וזאת בניגוד לרופאים האחרים שקיבלו הזדמנות להשמיע את גרסתם לאירועים. לטענם: "אפלייתה של ד"ר אשרובה אל מול המעורבים האחרים אינה ניתנת לכל הסבר ויוצרת עיוות דין של ממש ופוגעת אנושות בחוש הצדק". ועדת הקובלנה אמורה להגיש את החלטתה בקשר לבקשה לביטול ההליך בשבועות הקרובים.

"ראוי שוועדת הקובלנה תרים את הכפפה ותקבע כי במקרה זה נעשה עוול לרופאת המשפחה", מסר עו"ד דורון, "שאינה ולא יכולה להיות אחראית לדיווחים למכון הרפואי לבטיחות בדרכים על אודות מחלת האפילפסיה שממנה סובל הנהג הדורס המטופל באופן קבוע בידי נוירולוגים מבית החולים אסף הרופא. הדרך למנוע עוול זה היא אך ורק על ידי מחיקה וביטול של הקובלנה נגד הרופאה".

משרד הבריאות עדיין לא מסר את תשובתו לבית הדין, אבל במהלך הדיון הוא דחה בתוקף את הדרישה למחוק את הקובלנה ואת הטענה כי מדובר באכיפה סלקטיבית, בנימוק שמעמדה של רופאת המשפחה שונה ממעמדם של הרופאים האחרים המעורבים בפרשה.

העובדה שבסופו של דבר לא הוגש כתב אישום פלילי נגד נהג הרכב ונגד שאר המעורבים בפרשה מקוממת מאוד את איריס אסולין, אמו של רונאל. "התחושה היתה שעוברים בדפדוף על מותו של רונאל", היא אומרת, "שדיפדפו אותו. חלק מגורמי החקירה אף רמזו לי שיש לי עוד שבעה ילדים, אז מה אני רוצה ועל מה אני נאבקת. אבל עינוי הדין הזה שאני מרגישה שאני עוברת לא נותן לי מנוחה. אני מרגישה מרומה וכל החיים אני בעונש. ברור לי שמישהו צריך גם לתת את הדין במקרה כל כך קשה. כל שנה זה גם נהיה יותר ויותר גרוע מהשנה הקודמת. מאז האסון הבית התפרק ולא חזר לקדמותו, וכל ילד מבטא את הכאב הקשה הזה בדרך אחרת. רונאל היה ילד קטן שכולם אהבו, ילד עם נתינה מאוד גדולה שכולם זוכרים".

ד"ר וינר וד"ר גור אריה סירבו להגיב לכתבה וביקשו להסתפק בעדות שמסרו למשטרה. הנהג מסר כי הוא אינו זוכר את התאונה וסירב להגיב מעבר לכך.

על פי נתונים מחקריים, הגורם לכחמישה אחוזים מתאונות הדרכים הוא מצבו הרפואי של הנהג, ואחת עד שתי תאונות מכל 1,000 נגרמות בשל איבוד שליטה פתאומי ברכב. למרות נתונים אלה, מרבית הרופאים בארץ לא מדווחים על מצבים רפואיים מסוכנים לנהיגה אצל מטופליהם. על פי הערכות משרד הבריאות, הרופאים בישראל לא מדווחים על כ?95 אחוזים מהמקרים שחלה עליהם חובת דיווח על פי הוראות החוק והנחיות המשרד.

באוגוסט 2009 פירסם מנכ"ל משרד הבריאות הנחיות מפורטות של המשרד לכל הרופאים בישראל, למימוש חובת הדיווח למכון הרפואי לבטיחות בדרכים. ואכן, על פי נתוני המכון, ב?2010 חלה עלייה משמעותית במספר הרופאים שדיווחו על נהגים שלהם סיכון בריאותי, 3,600 רופאים, לעומת 2,372 רופאים שדיווחו ב?2009.

להוצאת ההנחיות קדמה התכתבות ענפה עם בכירי הממסד הרפואי בארץ, שחלקם התנגדו להנחיות. בראש המתנגדים עומד פרופ' אבינועם רכס, יו"ר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית. פרופ' רכס כתב לפרופ' יוסף ריבק, מנהל המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, כי "חובת ההודעה חייבת להיות מוטלת על כתפי החולים ויש לשחרר את הרופאים מחובה זו, שבה הם אינם עומדים ממילא". עוד כתב רכס כי "למרבה הצער (...) המציאות מראה כי מיעוט מבוטל של רופאים מדווח לרשות כנדרש, ורובם נמנעים מחוסר ידיעה או מתוך כוונה ועוברים בכך על החוק". רכס מבסס את התנגדותו על מחקרים שהראו כי במדינות שבהן חלה חובת הדיווח כמו בישראל העדיפו חולים להסתיר מהרופאים מידע חיוני לבריאותם, ובלבד שימשיכו לנהוג.

ביולי 2009 כתב ד"ר יורם בלשר, אז יו"ר ההסתדרות הרפואית, למנכ"ל משרד הבריאות, אז פרופ' אבי ישראלי, כי הוא מציע שבמקום שהרופאים יחויבו לדווח על מטופליהם, יעבירו קופות החולים ומוסדות הבריאות את הדיווח באופן מקובץ למכון. ד"ר בלשר הזהיר כי "החובה האישית המוטלת על הרופאים בדיווח מעמידה רופאים רבים במצוקה בלתי אפשרית". פרופ' ישראלי השיב לד"ר בלשר כי "כל עוד החוק לא שונה, שום הסדר חלופי לא יפתור את הרופאים מחובת הדיווח". פרופ' ריבק כתב כי קבלת רשימות חולים בקובצי מחשב של קופות החולים לא יועילו לשיפור המצב, והזהיר כי "בעתיד הלא רחוק ייקראו רופאים שלא דיווחו לבתי המשפט (...) כאשר תהיינה תאונות".

השנה הגישו חברי הכנסת מוחמד ברכה, חנא סוייד ודב חנין הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה, שלפיה ידווחו הרופאים למוסדות הבריאות על מחלה שעלולה לפגוע בנהיגת המטופל, והמוסדות יעבירו את המידע למשרד הבריאות. הם ציינו כי לדעתם חשוב מאוד שמידע מסוג זה יועבר לרשויות, אך הם מתנגדים למצב החוקי הקיים המטיל את האחריות על הרופא. משרד הבריאות החליט שיתנגד לתיקון זה.