פרסומי ויקיליקס (עוד זוכרים?) העלו על סדר היום את כפל הלשון של חלק מהנהגת העולם הערבי. התברר שרבים מהם מודאגים מאוד מאירן, וכי אינם מתרגשים יותר מדי ממצוקות העם הפלסטיני. אנשי הימין אצלנו קפצו על ההדלפות האלה כעל מוצאי שלל רב והסבירו כי עתה הוכח מעל לכל ספק כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו הבעיה המרכזית עבור שכנינו, ולכן גם פתרון הסכסוך לא ישנה הרבה.
אז נכון שמי שנאבק למען שלום עם שכנינו עושה זאת משום שהוא או היא מאמינים שאם לא יהיה גבול - קשה מאוד יהיה לקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, ולא משום שהוא סבור כי בכך ייפתרו כל הבעיות שיש לנו מול העולם הערבי. אבל בכל מקרה מאורעות השבועות האחרונים דווקא הוכיחו עוד יותר את מרכזיות הסכסוך בהוויה הסובבת אותנו.
במשך כמה עשרות שנים היו לנו יחסים דיפלומטיים מסוגים שונים עם 13 מדינות ערביות. מנהיגיהן של המדינות הערביות דרשו מאיתנו להגיע לשלום עם שכנינו.
חלקם עשו זאת כי הנושא היה קרוב אל ליבם. חלקם עשו זאת משום שזהו הבון טון בעולם הערבי, אבל כולם היו מוכנים לקיים איתנו קשרים ולהעניק לנו, בכך, לגיטימציה, גם טרם השלמנו את מעגל השלום.
הזדמנות להשתלב ברוח החדשה
היו מהם שעשו זאת משום שהאמינו כי השלום נמצא מעבר לפינה, ואחרים הסתפקו בעצם קיומן של שיחות בינינו לבין הפלסטינים או הסורים, כדי להצדיק קשרים מלאים או חלקיים עם ישראל, אשר שירתו, בעיניהם, את האינטרס הלאומי שלהם.
הרוח החדשה בעולם הערבי - גם אם תהפוך לסופה וגם אם תוביל לרפורמות מוגבלות בלבד - תיצור שינוי חשוב: צורך גובר של המנהיגים להאזין לקולו של הציבור, אם משום שבעתיד יהיה מדובר בבחירות חופשיות יותר, ואם מחשש פן תתמלא כיכר העיר בקולות צורמים.
הפער בין מנהיגים ומונהגים מתגלה עכשיו, וההשמצה הקשה ביותר כלפי המנהיג היא שהוא פרו-ישראלי. ללא תהליך מדיני, ובעיקר ללא הסכמים עם שכנינו, יהיה לישראל קשה הרבה יותר להסתדר בשכונה שלנו.
למנהיגים שמסביבנו יהיה הרבה יותר קשה להסתפק רק במס שפתיים באשר לשלום באזורנו, ולהמשיך בשיתוף פעולה איתנו.
יש לנו עם מי לעשות שלום. גם בצד הפלסטיני וגם בצד הסורי. המחיר ידוע ואפשרי. המחיר של אי עשייתו ברור היום יותר מבעבר.
יש לישראל הזדמנות להשתלב ברוח החדשה הנושבת עכשיו על המזרח התיכון וליטול מן הציבור במדינות ערב את הסיבה או את התירוץ המרכזי לעוינות כלפינו.
עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי.