פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אובמה: מהלך חכם כלפי מצרים

      בשעה שהציבור הישראלי חלוק בכל הנושאים - גלנט, נתניהו ואפילו הרמטכ"ל אשכנזי - נראה שצפה ועולה הסכמה ישראלית אחת: הנשיא אובמה מכשיל את ארה"ב במזרח התיכון ובכך מסכן את מדינת ישראל.

      זה לא מפליא. אנו מדינה שנוהגת להביט במצב בפשטנות, לכן עבור רבים לא היה פסול בקשרים שלנו עם דרום אפריקה בעת שלטון האפרטהייד כל עוד הם סייעו לקדם את שאיפות היצוא הביטחוני שלנו. "הטובים" ו"הרעים" הם תמיד אלו שמסכימים איתנו. יקום חבר פרלמנט אירופאי זניח ויתמוך בקיום ההתנחלויות, והוא כבר אוהד ישראל וראוי לתשואות.

      אבל אובמה הוא לא הנשיא שלנו. הוא נשיא ארה"ב של אמריקה. נכון, גם שם הוא מעורר התנגדויות וחיכוכים, שהרי האג'נדה שעליה נבחר מדינית וחברתית אינה האג'נדה של בוש ורייגן, למשל. מה גם שעצם הבחירה באיש שחור למשרה הרמה בעולם נתפסת כנס פוליטי כמעט בלתי אפשרי. הרפורמות החברתיות שהוא מנסה לערוך זוכות לביקורת מן הימין השמרני בארה"ב, אף שהנסיבות מחייבות הידברות והסכמות בין הנשיא לקונגרס.

      אבל לגבי מדיניותו באשר למצרים, המדיניות ריכזה סביבו את תמיכת שתי המפלגות ושני הבתים. שם מבינים שארה"ב לא יכולה לתמוך בשליט כמו מובארק, בטח לא כשנגדו נוצרה אופוזיציה עממית, ספונטנית ובלתי מאורגנת.

      קונצנזוס ישראלי פגום

      והרי גם נשיאי ארה"ב הקודמים אמרו במשך שנים למובארק כי עליו להנהיג יותר חירויות, לדכא את השחיתות ולדבר עם העם. אבל הוא לא שעה להפצרותיהם כי האמין שיעמיד את בנו כיורש ושתמיד יקבל הגנה מהכוחות של עומר סולימאן.

      נכון, מובארק אהד את המערב. נכון, הוא כיבד את הסכם השלום עם ישראל, אבל כשליט, כמנהיג, כריבון - הוא פשט את הרגל. לכן פעל אובמה כלפיו בנחרצות (גם אם כרגע הוא מסכים שמוטב להעביר את השלטון בצורה מבוקרת יותר, גם במחיר הישארותו של מובארק לתקופה קצרה בתפקידו כנשיא). דווקא לקחי הפיכת חומייני באירן חייבו את אובמה לנקוט עמדה ולהיות במצב של הידברות עם גורמי האופוזיציה במצרים. שהרי ארה"ב לא רוצה רפובליקה איסלאמית על חורבות שלטון מובארק.

      נכון, ישראל תצטרך לבחון את דרכה באזור, שהרי כל שלטון שיהיה במצרים לא יהיה דומה לשלטונו של מובארק. אבל גם עבור ישראל זה שינוי מחויב המציאות, שהרי אין לאל ידה לשנות את הנסיבות במצרים.

      ניסיונו של אובמה להידבר עם האיסלאם היותר רציונלי הוא ניסיון הכרחי בעולם שבו יש הסתה גדולה כל כך נגד האיסלאם.

      הקונצנזוס המצטייר בדעת הקהל הישראלית כאילו אובמה הוא "אויב" לאינטרסים שלנו ו"בוגד" בידידו הטוב מובארק הוא קונצנזוס פגום והזוי. מדינת ישראל, עם ההפיכה או בלעדיה, תצטרך לנקוט מדיניות שלום אקטיבית ואמיתית מול כל שכנותיה. העולם משתנה לנגד עינינו, ואנו סבורים שהלקאת אובמה ותקווה להחלפתו הן ביסוד השינוי.