פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בעקבות מצרים: מצוקת המתונים

      פרשנים רבים מאשימים את ממשל אובאמה בכך שמדיניותו המזרח-תיכונית תרמה לא במעט לאירועים האחרונים, כולל התוהו ובוהו במצרים ובמקומות אחרים. יש גם כאלה המצביעים על חוסר המוסריות שבהפקרת בעל ברית ותיק כמו הנשיא מובארק - אם כי הנרי קיסינג'ר יוכל בוודאי להסביר להם שמוסר ומדיניות חוץ רק לעיתים רחוקות הולכים יחדיו.

      בצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית באמריקה מוחאים כף לזהירות ולשיקול הדעת של הממשל - והם אינם לבד. גם חלק מהדוברים הרפובליקנים מזדהים עם קו הממשל. יש בהם מי שמפרשים את המתרחש במצרים, בתוניסיה, בתימן - ואולי גם בירדן - כהצדקה בדיעבד ל"אג'נדת החופש" של ג'ורג' בוש, כלומר התזה שללא הנהגת דמוקרטיה בעולם הערבי לא תשרור יציבות באזור (אף שאחת התוצאות המעשיות של התזה הזאת היתה, כזכור, השתלטות חמאס על עזה). ויש גם כאלה שאף קראו לממשל אובאמה לעצור כל סיוע כלכלי וצבאי למצרים כל עוד מובארק נשאר במקומו (ואגב, סנאטור רפובליקני אחד, רנד פאול שמו, תפס על זה טרמפ וקרא להפסקת הסיוע גם לישראל).

      לא כל הרפובליקנים שותפים לדעות האלה. ישנם, כמו המועמד לנשיאות האקבי, מי שמצביעים על הסכנה שאורבת לשלום המצרי-ישראלי וליציבותן של בעלות בריתה האחרות של ארה"ב באזור אם בנפול מובארק ישתלטו על מצרים האחים המוסלמים ו/או גורמים פופוליסטיים שישתפו עימם פעולה.

      בקיצור, מי שסבר שבנושאי חוץ נראה חזית רפובליקנית מאוחדת - טעה. אנשי מסיבת התה, אגב, כמעט לא השמיעו קול, אולי מפני שלרובם פשוט אין דעה ברורה בשאלות חוץ.

      להרחיק את ישראל

      ראש ממשלת ישראל צדק כשהורה לשריו, בראשית המהומות, שלא להתבטא בנושא המצרי. זה לא שלממשלתו אין דעה בעניין זה, אך האינטרס שלנו הוא, ותהיה תוצאת הדרמה על הנילוס אשר תהיה, להרחיק את ישראל מכל דימוי של מי שיש לה חלק בהפקה הזו.

      עם זאת, לפחות מבחינת חשבון הנפש הפנימי שלנו, איננו יכולים להתעלם מההשלכות המדאיגות של האירועים במצרים. לא רק מבחינת המתרחש מצידו השני של הגבול שלנו, אלא גם מבחינת התפקיד שבעלת בריתנו, ארה"ב, מילאה בהתרחשויות, הן מאחורי הקלעים והן מלפניהם.

      נהוג לחשוב, ובצדק, שהקשרים ההדוקים שלנו עם אמריקה הם גורם אסטרטגי ממדרגה ראשונה מבחינת ישראל. אך נשאלת השאלה איך אויבינו יתייחסו לערכו של הקשר האסטרטגי הזה בעקבות מה שהם יפרשו כהפניית העורף האמריקנית לבעל ברית אחר שלהם, הנשיא מובארק? שלא לדבר על הזיגזג בנוגע להסתלקותו "המיידית".

      ובהמשך לכך תעלה השאלה הבאה: מה יקרה אם אצל בעלות בריתה הערביות האחרות של וושינגטון במזרח התיכון - סעודיה, ירדן, מרוקו, נסיכויות הנפט - יתעורר חשש פן קיר המגן האמריקני אינו כה יציב כפי ששיערו עד כה? האם אין חשש כי מדינות אלה יתחילו לפזול לכיוונה של טהרן דווקא? ואם זה יקרה, מה יהיה על "חזית המתונים" מול ההתגרענות האיראנית?

      שלא לדבר על הסיכוי לתהליך השלום בין הפלשתינים והעולם הערבי לישראל, הרי זהו תהליך המושתת אף הוא במידה רבה על תפקידה המוביל של אמריקה. ממשל אובאמה דוגל, כידוע, ב-Soft Power, עוצמה רכה, לפתרון בעיות בינלאומיות. אך האם בעקבות האירועים במצרים כמה מבעלות בריתה של אמריקה במזרח התיכון לא יתייחסו למדיניות הזו כ"סחורה פגומה"?

      אשר לנו, השאלה היא אם מעתה נהיה יותר "חשופים בצריח" ללא הגנתה המיידית של ארה"ב. התשובה היא: לא בהכרח ובוודאי לא מייד. לישראל יש עם ארה"ב קשרים והידוקים רבים ומסועפים יותר מאלה שהיו למצרים של מובארק עם אמריקה. יש לזכור זאת ובמקביל להבין כי שוב קיבלנו תזכורת לכך שהביטחון שלנו, נוסף על כל מרכיביו האחרים, חייב להיות מושתת, גם בעתיד, בעיקר על יכולתנו להגן על עצמנו בעצמנו.