הדחת מובארק: החיפזון מן השטן

קשה שלא להזדהות עם האנשים הצעירים הממלאים את כיכר תחריר המפורסמת וקוראים לחופש ולזכויות אדם. גם הרצון להחליף את המשטר הנוכחי, ולא להמתין לדבר, אינו בלתי מובן. חששם הוא שאם לא ינוצל המומנטום ואם יחלוף זמן בין אירועי הכיכר לבין המועד המובטח לשינוי - יתמסמס השינוי. יש כרגע הזדמנות הנובעת מאומץ לב ציבורי בלתי שכיח של המוני מצרים, ואיש אינו יודע מתי יהיו מוכנים ההמונים, שבמשך 60 שנה היו שקטים ורגועים וסובלים, לצאת שנית לכיכרות.

אלא שקיים פער גדול בין הקריאות בכיכר לבין מימושה של דמוקרטיה.

כיצד תיוולד הדמוקרטיה המצרית? אין במצרים תנועה דמוקרטית סוחפת שהקימה מתוכה מנהיגות ומוכנה ליטול על עצמה את השלטון כמו, למשל, תנועת "סולידריות" של לך ולנסה בפולין או ה-ANC בדרום אפריקה. אין למצרים מנהיגות גולה, אשר בנתה עצמה במשך שנים ושהיא מסוגלת להגיע היום ולהפוך גורם מרכזי במשטר דמוקרטי, כפי שקרה בצ'ילה, בספרד ובמקומות אחרים בעולם. הזמן שנוצר עד לבחירות בספטמבר, שבהן הבטיח הנשיא מובארק שלא להתמודד, ושבהן גם לא יתמודד בנו, הוא תקופה מזערית, אך הכרחית, להקמת מערכות פוליטיות, לגיבוש כוחות, לבחירת מועמדים ולמערכת בחירות אמיתית.

זוהי תקופה שמצרים חופשית-באמת תזדקק לה, והיא יכולה להתקיים כאשר מובארק ממשיך בנשיאותו, לצד גורם בינלאומי מוסכם, שיבטיח את תקינות התהליכים הדמוקרטיים. ההתלהבות העולמית המובנת לנוכח קריאתו של ציבור גדול כל כך לחירות, כמו גם הדרישה ממובארק לקצר את תקופת הביניים ולהסתלק מייד, עלולות להביא על מצרים את האסון האיראני. תנועה דתית קיצונית התחפשה לתנועת חופש והבטיחה כי אין לה עניין בשלטון וכי היא דבקה בזכויות אדם ובשוויון לנשים, אך בסופו של דבר היא הגיעה לשלטון משום שהיתה הגורם המאורגן ביותר באיראן. לאחר מכן התנועה האיסלאמית הקיצונית הזו החשיכה את המדינה, תוך פגיעה בוטה בכל מה שהמפגינים ב-1979 נאבקו למענו.

ארה"ב והאיחוד האירופי אינם יכולים להיות רק שבשבת שיום אחד מחבקת את מובארק משום שהוא מבטיח להם יציבות ומגבה את מדיניותם במזרח התיכון, ולמחרת דורשת את הרחקתו המיידית משום שהרוח נושבת נגדו ומשום שלא יציג עוד את מועמדותו.

אם העולם רוצה למנוע את מה שהתרחש במקומות אחרים בעולם, אשר בהם הובילו הפגנות ענק למשטר אוטוריטרי אחר אך לא לשום דבר הדומה לדמוקרטיה, הוא אינו יכול להסתפק בהשמעת סיסמאות בוועידה במינכן.

הוא צריך להגיע לקהיר, לבירת המדינה הערבית הגדולה ביותר, ברגע שהשפעתו עשויה להיות מורגשת עוד שנים רבות, לנסות למנוע הליכים פזיזים מדי ולסייע בבניית היום החדש לטובת המצרים עצמם, כמו גם לטובת האינטרסים ארוכי הטווח לביטחון וליציבות באזור.