זה קרה לפני 40 שנה, ב-7 בפברואר 1971. האירוע לא פורסם ופרטיו התגלו רק לאחר כשלוש שנים: אפשר היה למנוע את מלחמת יום הכיפורים ואת קורבנותיה, ומי שעמד ליד ההגה לא הבין את המסרים שקיבל. על כך לא תהיה סליחה לעולם. החלטת מועצת הביטחון 242 הולידה מתווך מטעם האו"ם - ד"ר גונאר יארינג, דיפלומט שבדי מוערך, שהרבה לטוס בין ישראל ומצרים.
גדול אויבינו, גמאל עבד אל-נאצר, מת בספטמבר 1970. את תפקידו תפס אנואר סאדאת, שהכריז כי מדובר ב"שנת הכרעה", שתביא להשבת סיני למצרים, במלחמה או בשלום.
עלו אז בארץ רעיונות שונים באשר להסדר הכרוך בנסיגה חלקית של ישראל. אבל כשם שהצעת יגאל אלון להסדר עם ירדן לא הובאה מעולם להצבעה בממשלה, כך גם הצעת משה דיין לנסיגה של 30 ק"מ מהתעלה לא נדונה.
ב-4 בפברואר הופיע סאדאת בפני מועצת האומה המצרית, והציע לפתוח את תעלת סואץ, שנותרה חסומה מאז ששת הימים וקרא לנסיגה ישראלית חלקית. גולדה הודיעה בכנסת כי ישראל לא תיסוג מקווי הפסקת האש אלא במסגרת שלום כולל. אבל ב-7 בפברואר הציע יארינג שישראל תיסוג לגבול הבינלאומי במסגרת הסדר שקבע הסדרי ביטחון, הכרזה על סיום הלוחמה והכרה הדדית בין ישראל ומצרים.
שבוע אחר כך מצרים קיבלה את עקרונות יארינג, בתנאי שישראל תתחייב ליישם את החלטה 242, תסיג את צבאה מסיני ותעניק פתרון לבעיית הפלשתינים. סאדאת הדגיש כי שלום צודק ובר קיימא לא יוכל להתממש ללא יישום מלא של החלטת 242 ונסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה ב-1967.
פרס אוסקר
התשובה המצרית הגיעה לממשלה. בדיון בתשובה הישראלית, נתלתה מאיר במשפט האחרון, ולמדה ממנו כי תנאי מוקדם לשלום הוא נסיגה מוחלטת של ישראל מכל השטחים. איש לא הציע לקבל את הצעת יארינג לנסיגה מלאה. גלילי הציע להודיע ש"ישראל לא תיסוג לקווי 5 ביוני 1967". דיין הצטרף בהתלהבות, והממשלה אישרה את הנוסח ברוב גדול.
האמריקנים התחננו בפני הממשלה שלא להסתפק בתשובה זו. גם מזכ"ל האו"ם. דבר לא עזר. מצרים הודיעה כי אם זו עמדת ישראל, אין טעם להמשיך במגעים. שבע שנים אחר כך נחתם הסכם קמפ דיוויד, לפי אותם עקרונות בדיוק. בינתיים, שילמנו את המחיר הנורא של מלחמת יום הכיפורים.
ב-1988 נפגשתי עם יארינג, שהיה כבר גמלאי ישיש. הוא זכר הכל, ואישר בפני את הנקודה העיקרית בעיני: גולדה לא היתה מוכנה להבין שסאדאת לא יכול היה לעשות שלום עם ישראל, במנותק מהעניין הפלשתיני. לכן, לצד הסכמתו להצעת יארינג, הוא הוסיף משפט באשר לתנאים לשלום כולל באזור. לא כתנאי לשלום ישראלי-מצרי אלא כתנאי לשלום כולל.
לימים, בדיוני קמפ דיוויד הובהרה הנקודה: סאדאת עמד על הצורך להציע לפלשתינים הסכם מסגרת ולפתוח במו"מ על אוטונומיה בשטחים. הוא לא התנה את הסכם השלום עם ישראל בפתרון הפלשתיני, אך לא יכול היה לוותר על טיפול בנקודה. בגין הבין זאת. גולדה לא קיבלה זאת גם ב-1978, והציעה לתת לשניים פרס אוסקר, ולא את פרס נובל לשלום.