מעט מאוד קווי דמיון חולק ברק אובמה עם נשיא ארה"ב המנוח רונלד רייגן. ארצות הברית הנוסטלגית תציין בשבוע הבא מאה שנים להולדתו של רייגן, אבי הנשיאות השמרנית-דתית המודרנית. אך שני הנשיאים, בנו של הפוליטיקאי הקנייתי שעשה דרכו נגד כל הסיכויים לבית הלבן, והשחקן ההוליוודי שהפך למושל אגרסיבי ולנשיא שהחזיר לרפובליקנים את הדם לפנים, הגיעו שניהם למשרה הרמה אחרי עשור שחור משחור של מוסד הנשיאות.
בעשור שקדם לרייגן כיהנו בבית הלבן ניקסון המושחת והרדוף, פורד האפרורי וקרטר שהצליח להיכשל בכל תחום מרכזי בו פעל. אובמה ירש את המשרד הסגלגל אחרי עשור של בוש חסר הכישרון וקלינטון חסר העכבות, שני נשיאים שהצליחו לשבור רף שנאה וזלזול, כל אחד מסיבותיו הוא.
רייגן קיבל את אמריקה רצוצה אחרי עשור שכלל את ווטרגייט, הבריחה מוייטנאם, משבר החטופים באירן ומשבר כלכלי שריסק את האמונה של האיש הקטן בחלום האמריקני. אובמה קיבל את אמריקה פצועה בעירק, תקועה באפגניסטן ולאחר משבר פיננסי שגרם לאיש הקטן לפקפק באמונה בקפיטליזם עליו גדל. ירושות אכזריות ונקמניות, שיכולות לשמש כתירוץ לכישלונות או כהזדמנות לבוא קטנים אבל לצאת הישר לרשימת הגדולים ביותר ששירתו בבית הלבן.
רייגן לא היסס. הוא הכריז על מדיניות כלכלית אכזרית אך הכרחית בניסיון לעצור את האינפלציה ואת הגידול המתמיד בהוצאות הממשלה, פתח במרוץ חימוש נגד בריה"מ שגרם לבסוף, וללא כוונה תחילה, לפשיטת רגל של הקרמלין, חידש את המלחמה בקומוניזם וניהל מדיניות חוץ בניסיון, כושל לא פעם, להוכיח שיש רק שוטר אחד טוב בעולם והוא לובש פסים וכוכבים. הימין הריע, השמאל הזדעזע אבל רייגן היה דומיננטי בעולם ונערץ מבית. אחרי עשור של מבוכות, האמריקנים חזרו להאמין בבית הלבן.
כך מאבדים השפעה והרתעה
אובמה פתח גם הוא בסערה. בניגוד לבוש הבן, הנשיא האמריקני החדש הושיט יד לעולם המוסלמי וניסה בכל דרך לחדש דיאלוג. את הסטירה שחטף בתמורה אפשר לשמוע עד עכשיו. פוטין התעלם, הסינים השפילו והאירנים המשיכו להעשיר גרעין. על רקע המהומות במצרים נראה נאום קהיר של אובמה כמו הזיה של נשיא שמעולם לא עסק בנושאי חוץ, תיאור מדויק מאוד של הנשיא המכהן. מומחי החוץ ג'ו ביידן והילרי קלינטון לא הצליחו לסייע. האמריקנים איבדו גם השפעה וגם הרתעה.
רייגן לא היה שוקל אפילו לתת רוח גבית למהומות נגד מובארק. בעולם הדיכוטומי בו חי היה ברור מי בעד אמריקה ומי נגדה. מה המקל ומה הגזר. יהיה המחיר אשר יהיה. מדיניות חוץ, צבועה ואינטרסנטית ככל שתהיה, אינה קזינו בו מהמרים בכל פעם על מספר וצבע אחר.
בארה"ב יזכרו בסוף השבוע הקרוב ברונלד רייגן, יציינו מאה שנים להולדתו ויתגעגעו לשנות השמונים. גם במזרח התיכון יש סיבה טובה להתגעגע לימים בהם ישב בבית הלבן נשיא שידע מי בעדו ומי נגדו.