אחד מקווי האפיון של הדיפלומטיה האמריקנית במזרח התיכון בעשורים האחרונים היה המעבר מקוטב הריאליזם המדיני, שבמרכזו השאיפה לקדם באזור מסכת יעדים אסטרטגיים מפוכחים, אל קוטב האידיאליזם, שבטבורו הרצון להביא את בשורת הדמוקרטיה המערבית (לעיתים גם בסיוע תותחים וטנקים) אל תוככי המרחב המוסלמי.
ואולם, מעבר זה בדרך כלל איטי ומדורג. השבוע האחרון, לעומת זאת, היה תזזיתי, ובמהלכו נטש ממשל אובאמה את תפיסתו המדינית בזירה המצרית. את מקומה תפס לפתע המכלול הערכי-נורמטיבי כעוגן המרכזי בהתנהלותו, וזאת בתקווה שקיומן של בחירות יעניק את הזרז החיוני לכינונה של מערכת פוליטית פלורליסטית ודמוקרטית בארץ הנילוס.
מדובר במהפך דרמטי. מדיניותו ההתחלתית של הממשל במרחב המצרי העניקה קדימות ליעדים אסטרטגיים על פני חזון אידיאולוגי. על רקע העובדה שאובאמה התחייב בפני עמו - עוד בטרם זכה במירוץ לבית הלבן - להתנתק משדות הקרב של עיראק ואפגניסטן, היה זה טבעי עבורו לצפות ש"קבלני משנה", ובראשם מצרים וסעודיה, יישאו בנטל הכרוך בהגנה על המזרח התיכון מול סכנות הרדיקליזם האיסלאמי והטרור.
ואמנם, עד סוף השבוע האחרון לא חדלה וושינגטון מלטפח את הנדבך המצרי במדיניותה האזורית מול איראן. המימד הערכי אוזכר בצורה אגבית, והמישור האסטרטגי זכה להדגשה בולטת בפעולותיהם של בכירי הממשל, החל בביקורה הראשון של קלינטון בקהיר במארס 2009, שבו הגדירה את משטרו של מובארק כעוגן יציבות מרכזי באזור.
מדיניות "הכתף הקרה"
כך עשה גם אובאמה בעצמו, וגם אם בנאום קהיר של אובאמה נשזרו אמירות על אודות הצורך להפיץ את בשורת החברה הפלורליסטית ברחבי המזרח התיכון, הוא היה מפויס כלפי משטר מובארק, וקריאותיו לרפורמות נותרו מעוקרות ממשמעות מוחשית (שלא כמו בעידן הנשיא בוש, אשר הקפיא עשירית מחבילת הסיוע למצרים באופן זמני).
גם כאשר החל גל התסיסה נגד מובארק נצמד הבית הלבן לגישתו ההתחלתית, וסגן הנשיא ביידן טען שאין זה מוצדק להגדיר את שלטונו של הנשיא המצרי כאוטוריטרי.
ואולם לא חלפו אלא שלושה ימים ומדיניות זו ננטשה, כאשר וושינגטון הפנתה את גבה לשותף האסטרטגי, הנאמן והבכיר שלה. המהפך בא לידי ביטוי שלשום כשאובאמה קרא למובראק להתחיל מייד במעבר שלטוני מסודר, שיוביל לבחירות (שבהן מובארק לא ישתתף).
נכון ש"מדיניות הכתף הקרה" לא עוצבה בחלל ריק אלא שיקפה את ההסלמה שחלה במשבר ואת מספר הקורבנות שהולך וגדל, ואולם קיים מרחק בין מאמץ אמריקני לסייע למצרים לעלות על נתיב של רפורמות לבין איום מפורש בהשעיה של חבילת הסיוע, אלא אם כן יתחולל מהפך באופי הפוליטיקה המצרית.
השאיפה שלא להתבדל מפלח משמעותי בדעת הקהל האמריקנית, ובעיקר האירופית (לצד ההערכה שנסתם הגולל על עידן מובארק), והתחושה שנפתח חלון הזדמנויות לקידומו של יעד הדמוקרטיזציה, הן שעמדו ביסוד ההחלטה הנשיאותית לזנוח את המכלול האסטרטגי בחשיבתו של הממשל.
יהיו שורשיה של ההחלטה לנטוש את מובארק אשר יהיו, השאלות העתידות להישאל בנוגע לאמינותה של מעצמת העל האמריקנית יהיו נוקבות. כפי שהיו פני הדברים בעידן הנשיא קרטר, כאשר ביקורתו הנוקבת כלפי משטרו של השאה האיראני תרמה לקריסתו, גם הפעם עלול הליך ההתנתקות החד-צדדית להביא לתוצאות קשות, וזאת אם יקום משטר שיחזור במנהרת הזמן לעידן המהפכנות הנאצריסטית, שהיה רווי בעוינות כלפי המערב.
לכן, גם אם ניתן להזדהות באופן עקרוני עם השאיפה להעלות את מצרים על מסלול של ליברליזציה, האמונה התמימה שניתן להעתיק את הדגם המערבי של דמוקרטיה יציבה לתוך מערכת שכללי המשחק שלה שונים לחלוטין עלולה להביא לתוצאות הרסניות מבחינת האינטרס הלאומי האמריקני בכל רחבי המזרח התיכון הסוני.