לפני כשנתיים, זמן קצר אחרי שתמה מערכת הבחירות בארצות הברית, ביקרתי בניו יורק. הצחיק אותי לראות את דיוקנו של הנשיא השחור הראשון ברק אובמה מביט עליי מכל עבר. אבל גם כציניקן היה לי ברור, שהיסטוריה מתרחשת לנגד עיניי ושום דבר, כנראה, כבר לא יהיה כפי שהיה. ביומי האחרון בעיר אפילו קניתי תמונה של אובמה בכיכר יוניון והיום פניו המחייכות מעטרות את שולחן העבודה שלי.
לא חשבתי שאשמור על התמונה כל כך הרבה זמן, אבל חריגותו של אובמה בנוף הפוליטי העולמי, ואני לא מתכוון רק לצבע, עדיין מרתקת אותי ולא מאפשרת לי להסיר את הדיוקן ממקומו. גם לא קולגות ששאלו "למה יש לך תמונה של ערבי על השולחן".
איש גדול, מנהיג ענק
עקבתי אחרי אובמה ברגעיו היפים כמו גם ברגעים הקשים, התאכזבתי ממנו כשקיבל את פרס הנובל על שום דבר, אבל ידעתי שלא מדובר בתופעה, או בטעות סטטיסטית שהביאה לבחירתו. קיוויתי שאובמה יוכיח את היותו מנהיג ראוי, והוא אכן עשה כן. כשניסה, גם אם בסגנונו המנוכר, להשפיע על תהליכי הפיוס במזרח התיכון, כשהתעלה על עצמו והעביר את רפורמת הבריאות ההיסטורית וכשהציג גישה שונה בנושאים אחרים שעל סדר היום האמריקאי והעולמי. אובמה הוא סמל, סמל לשינוי שחייב להתרחש, סמל חי ולמזלנו פעיל גם באזור שלנו.
אבל גם לסמלים מתרגלים. הפרשנים דיברו על שקיעתה של התקווה השחורה של אמריקה, יריביו ניצחו בבחירות בקונגרס ותהליך השלום בין ישראל לפלסטינים נכנס לקיפאון עמוק, ותמונתו של אובמה על שולחני החלה להיראות כמיותרת.
אבל אז הגיעו המהומות במצרים, ואובמה הפתיע אפילו אותי. תגובתו הלא צפויה והתייצבותו המוחלטת מאחורי המפגינים, הוכיחה מעבר לכל ספק שמדובר בפוליטיקאי מסוג אחר, שעבורו לא מדובר רק באינטרסים. תגובתו העידה שמדובר באדם שניחן בתכונה אנושית בסיסית, שחסרה, לצערי, לרוב המגיבים בישראל, מצפון. מצפונו של הנשיא האמריקאי הוא כזה, שלא אפשר לו להמשיך ולתמוך במשטר העריצות של מובארק.
לא בגד, תמך
אובמה לא בגד בבת ברית, אלא עשה את מה שהיה מצופה ממנהיג גדול. במעשה ובאמרה ברק אובמה יצר תוכן חדש למושג "מנהיג העולם החופשי". ועל כך אני מברך אותו ואת כולנו.