בעוד בוושינגטון הקפואה נאם הנשיא אובאמה לפני שבוע על "מצב האומה" בלי להזכיר כמעט את נושא המזרח התיכון, באו האירועים במצרים, בתוניסיה, בביירות ובתימן, והבליטו עד כמה שהמדיניות האמריקנית בחלק זה של העולם בלתי רלוונטית למציאות בשטח.
עתה נמסר שבוושינגטון שוקדים על עיצוב אסטרטגיה מזרח?תיכונית חדשה שתשלב בתוכה הן את כמיהת עמי האזור לשינויים והן את הצורך להבטיח את היציבות שבתוכו. בינתיים נשמעות הודעות אמריקניות המזכירות את הבלבול ואת חוסר המעש של ממשל קרטר בזמן ההפיכה נגד השאה הפרסי. והתוצאות ידועות.
הדילמות של ממשל אובאמה בעניין העולם הערבי אינן שונות מאלה שעמדו בפני קודמו. בוש ומזכירת המדינה שלו קונדוליזה רייס דיברו על "סדר יום של חופש", אך בו בזמן הקפידו שלא לפגוע בקשרים האמיצים עם מוקדי השלטון במדינות הערביות השונות.
הגישה למזרח התיכון
גם אובאמה ניסה להלך על אותו חבל דק, לצד הצהרות בזכות הידוק הקשרים עם העולם הערבי והמוסלמי. כמה אירוני שהתבערה העיקרית פרצה דווקא בקהיר, שם נשא הנשיא אובאמה את נאומו המפורסם שבו הילל את "הערכים המשותפים" כביכול בהיסטוריה האמריקנית וזו הערבית. אז הוא גם קרא לדור הצעיר במצרים להביט קדימה לקראת השינויים שבדרך (אין פלא שהנשיא מובארק ויתר אז על התענוג להיות נוכח באולם).
אותו נאום, ולא רק הוא אלא כל הגישה האמריקנית בשנים האחרונות למזרח התיכון, סבלו מסכיזופרניה מדינית שניסתה לגשר, ללא הצלחה, בין האידיאלים האמריקניים לבין האינטרסים הפרגמטיים. כך באפגניסטן, כך בעיראק, כך במצרים ובצפון אפריקה - וכך גם לגבי הסכסוך הישראלי?פלשתיני.
כשהנשיא בוש (הבן) קבע בזמנו כי יש להקים מדינה פלשתינית "דמוקרטית שוחרת שלום לצד מדינת ישראל" (אמירה שהפכה למנטרה גם בפי קובעי המדיניות בממשל אובאמה), נראה שלא נתן את דעתו על כך שאין בהכרח מתאם בין שני העקרונות האלה. לראיה, חמאס נבחר באופן דמוקרטי בעזה, אך האם הוא "שוחר שלום"?
האירועים טפחו על פני הקונספציה
ספרו החדש של בוב וודוורד, "מלחמותיו של אובאמה", מספר שבאחת הישיבות החשובות בבית הלבן לגיבוש קווי הפעולה במלחמה נגד הטליבאן ואל?קאעידה, נמנע הנשיא מלהזמין את ראשי ה?CIA, סוכנות הביון המרכזית, ואת מתאם גורמי המודיעין השונים. אולי כדי שההערכות שיציגו לא יסיטו אותו מההחלטות שגיבש לעצמו מקודם. ועכשיו באו האירועים בקהיר, בתוניס ובצנעה, וטפחו על פניה של הקונספציה הזאת.
בזמן כתיבת שורות אלה טרם רואים את סופן של ההתרחשויות בקהיר - האם מה שהיה הוא שיהיה, או שאולי תהיינה רפורמות, או שמא, בסופו של דבר, המנצחים האמיתיים יהיו האחים המוסלמים או אל?בראדעי, ידידו של אחמדינג'אד.
אין לקנא במי שמופקדים היום בוושינגטון על המשימה לעצב מחדש את המדיניות המזרח?תיכונית של ארה"ב. האם יחזרו על טעויות העבר, או שאולי יפיקו לפחות את אחד הלקחים הברורים מאירועי השבועות האחרונים?