בשבועות האחרונים אנו נחשפים ליותר ויותר קולות של פרשנים כלכליים ואנשי ציבור המבקרים את המיסוי הגבוה על הדלק, ורואים בו בעיה חברתית קריטית. בדומה לסוגיות אחרות, גם כאן השאלה היא תלוית מבט ופרספקטיבה: אם מתייחסים למיסוי דרך כיסו של האזרח הקטן, ייתכן שיש כאן בעיה. ואולם, אם מסתכלים במבט רחוק ורחב יותר המסקנה שונה לחלוטין.
מיסוי הינו כלי אחד, מיני רבים, ליישום מדיניות, הנגזרת ממטרות לאומיות. השאלה המרכזית שמקבלי ההחלטות צריכים לשאול את עצמם היא מהי המטרה המיועדת לעשרים השנים הקרובות: הגדלת מספר האנשים שנוסעים מדי יום עשרות קילומטרים לעבודה או הפחתת השימוש במכונית הפרטית?
ישראל אינה קליפורניה עתירת השטחים או סעודיה עתירת הדלק. ישראל היא מדינה קטנה וצפופה שסובלת מזיהום אוויר. מדיניות הממשלה חייבת להיות הפחתה משמעותית בשימוש ברכבים פרטיים; כל מדיניות אחרת תביא אותנו בעשור הקרוב לשוקת שבורה, הן סביבתית והן כלכלית. תושבי ישראל התמכרו בשנים האחרונות למכונית הפרטית. הגמילה אמנם תהיה קשה, אבל היא חייבת להתרחש, גם אם היום נסבול פגיעה קטנה בכיס.
דרושות: אלטרנטיבות לרכב הפרטי
מדינת ישראל טעתה קשות כאשר עודדה, באופן אינטנסיבי, שימוש במכונית הפרטית, והזניחה פיתוח של אלטרנטיבות, כמו אוטובוסים, רכבות, מוניות, אופניים וכדומה. העלאת המיסוי על הדלק היא בהחלט צעד חיובי ראשון להפחתת השימוש במכונית הפרטית, אבל הוא לבדו אינו מספיק, ומדיניות הממשלה חייבת לכלול צעדים נוספים כדי לקדם אלטרנטיבות. כמה הצעות לצעדים שכאלה: הפסקת ההשקעה האדירה בסלילת כבישים חדשים, סבסוד הנסיעה בתחבורה הציבורית, תגבור משמעותי של נתיבי תחבורה ציבורית, קידום תחבורה מסילתית, הנחות במס הכנסה לעובדים שלא משתמשים במכונית פרטית, תכנון עירוני נכון שמייתר את הצורך בשימוש במכונית פרטית ועוד.
בסופו של דבר אנו צריכים לזכור כי השימוש במכונית הפרטית גובה מאיתנו מחיר כלכלי גבוה ביותר, הן בשל בזבוז זמן ואנרגיה במהלך העומס בדרכים, הן בשל הוצאות הבריאות הגואות הנגרמות מתופעות לוואי של זיהום האוויר, והן בשל בזבוז המשאבים בעצם קניית הרכב. כולי תקווה שממשלת ישראל לא תיכנע לקריאות הפופוליסטיות להפחית מיסוי הדלק, ותקדם מדיניות אמיתית להפחתת השימוש במכונית הפרטית.
*דרור עזרא הוא חבר מועצת העיר הרצליה וחבר בהנהגת מפלגת הירוקים.