פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      במצרים נלחמים על החופש, בישראל רואים שחורות

      גדודי הפרשנים מזהירים מפני נפילת משטרו של מובארק, ומסרבים להכיר בגודל השעה שבו עם מדוכא שחי תחת דיקטטורה קם ודורש חופש. אביב אברמוביץ' לא מופתע מאחידות השורות בתקשורת בישראל

      הפגנות הענק במצרים לא יורדות מהכותרות, אבל לכל אותם מומחים שכשלו בחיזוי המשבר הגדול ביותר שידע המזרח התיכון בשנים האחרונות אין שום בעיה להמשיך לרוץ מאולפן לאולפן, ולפרשן את האירועים האלה, שנחתו עליהם כרעם ביום בהיר. הזווית הפופולארית ביותר במשדרי החדשות כאן היא, כמובן, ההשפעה העתידית על ישראל. ואתם יכולים לסמוך על האהוד-יערים והרוני-דניאלים, שישמחו לצקצק בלשונם ולספר לכם בלהט: ההתקוממות הזו רעה לנו מאוד.

      אין חולק על כך, שהמצב הנוכחי במצרים בעייתי גם עבורנו, בעיקר בשל אי הבהירות שהוא נושא עמו סביב עתידה של מה שנהוג לכנות "הזירה הדרומית". גם חוסר הוודאות לגבי המפה הפוליטית הצפויה במצרים ביום שאחרי, צריך לעורר דאגה בקרב מקבלי ההחלטות. אלא שלמרות כל אלה, דומה שעניין אחד נותר באופן שיטתי מחוץ לכל הסיקורים: זכותו של עם שדוכא במשך שנים לצאת לרחובות ארצו ולעמוד על שלו.

      תקשורת שמאלנית? נו, באמת

      לא צריך להיות חכם גדול, כדי להבין מדוע בתקשורת הישראלית מצניעים שוב ושוב את העיקרון הקטן והחשוב הזה, ומחביאים אותו עמוק תחת ערימת "הסכנות האורבות לנו מסיום משטר מובארק". כבר שנים שעמים מדוכאים לא מביאים כאן רייטינג, ו"זכותו של עם לחופש" נשמע במקרה הטוב כמו עוד סיסמא של השמאל הקיצוני, בואך שייח' ג'ראח.

      אפשר להגיד עד מחר שהתקשורת בארץ שמאלנית, אבל כשההמונים יוצאים לרחובות באלפיהם כדי להפיל שליט עריץ ומדכא, היא מתייצבת כאחת לצד השלטון, ופשוט לא מפסיקה להזכיר לנו את הנזקים הצפויים מקריסתו.

      למחוא כפיים, זה מה שצריך לעשות

      אני לא פרשן פוליטי או מדיני, גם לא מתיימר לכך. אבל ראייה רחבה יותר של האירועים ההיסטוריים שאנו עדים להם בטוניסיה ובמצרים, חייבת בעיניי להכיל גם אפשרויות נוספות שכלל לא זוכות למקום בשיח הציבורי שלנו, כמו למשל שמדובר בתחילתו של שינוי ממשי לטובה בעולם הערבי.

      העובדה שמאות אלפי בני אדם מוכנים לצאת, להילחם ולהיהרג על זכותם לחופש נחשבת בעיניי למהלך שיש קודם כל לברך עליו. כשאדם באשר הוא אדם מוכן לקום ולסכן את חייו למען החופש והשוויון שלו ושל בני עמו, הדבר האנושי וההגיוני ביותר לעשות בעיניי הוא לקום ולמחוא לו כפיים.

      אז מה יהיה? אף אחד לא יודע

      איש לא מבטיח לנו, כמובן, שבסופו של יום נברך על כל השינויים שיביא עמו גל המחאה העממית הזה. לא מן הנמנע שמצבנו אכן יורע, כלכלית וביטחונית, כפי שמזהירים כל אותם רואי שחורות. אלא שלמען ההגינות חייבים באותה מידה להזכיר גם את האפשרות האחרת, האופטימית והמושתקת, לפיה גל ההתקוממות הנוכחי עשוי להוביל דווקא לתהליך אמיתי של דמוקרטיזציה במדינות ערב.