מטוסים בשמי קהיר וטנקים נעים לעבר מרכז העיר, והמערכה טרם הוכרעה, אבל כבר ברור כי ישראל תידרש להערכת מצב יסודית. לפי שעה, היא שומרת על משמעת שתיקה מרשימה וזה המהלך הנכון לעת הזאת.
בנימין נתניהו אמר אתמול כי ישראל רוצה לשמר את היציבות והביטחון ביחסיה עם מצרים, אבל סימני השאלה צצו כפטריות לאחר הגשם. חילופי משטר לאורך הנילוס עלולים להעיב על קניית הגז ממצרים, על מעבר הסחורות מהמזרח הרחוק לישראל דרך תעלת סואץ, על דבקותם של גורמי הביטחון המצריים בסגר על רצועת עזה ואפילו על המאבק במסתננים מאפריקה לארץ. סביר להניח כי יש גם מרכיבים נוספים של שיתוף פעולה שישראל חרדה לגורלם ולעתידם.
מאז חתמו בגין וסאדאת על הסכם השלום בחסות ג'ימי קרטר, חדלה ישראל לראות במצרים אויב. הנחה זו קיבלה תימוכין בשורה של אירועים אלימים שהתרחשו מאז, כמו האינתיפאדה, שתי המלחמות בלבנון וירי הטילים מרצועת עזה. זה מתחייב מהסכם השלום, אבל כמה יחוש הממשל המצרי הבא מחויב לו?
הימור מרחיק לכת של אובמה
ישראל מודאגת בעיקר מיחסו של אובמה למובארק. לפני כ-35 שנים מחק סאדאת את ההשפעה הסובייטית בארצו וחבר אל ארה"ב. כשלושה עשורים היה חוסני מובארק בעל ברית מובהק של אמריקה המשמשת מטרייה לכיבודו של הסכם השלום.
עתה נטל על עצמו אובמה הימור מרחיק לכת. הוא אינו מניח למובארק להתארגן לשאוף אוויר במאבק נגד הרחוב הסוער. דוחק בו לוותר עוד ועוד. אפשר שהאמריקנים יודעים כי המשטר המהפכני ישמר את זיקתו למערב, אבל אין להם ביטחון. יש גם מקום לתהות כיצד ייראו יחסיהם עם קהיר אם יעלה בידי מובארק לשרוד? אין להם תשובה משכנעת.
אך כיצד הם עצמם ייתפשו בעיני שליטי ערב המתונים לאחר נעיצת הסכין בגבו של השותף הוותיק מכולם? כן גם בעיניים ישראליות: אין שלום במזרח התיכון בלי מטרייה אמריקנית. לא רק עם מצרים. גם עם ירדן ולעתיד עם סוריה. כאשר שליטי מדינות ערב נוכחים כי אמריקה היא משענת קנה רצוץ מדוע שייאותו לעשות שלום עם ישראל בחסותה? ייגמר המשבר במצרים כפי שייגמר, אמריקה תידרש לתשובות רבות בעמאן ובדמשק ובריאד וככל שזה יישמע צליל מוזר, גם בירושלים.