הרבה מחמאות וקרדיט קיבלו אתמול המפגינים בתוניסיה והיום המפגינים במצרים. בערכים אמריקניים, הפלת שלטון אוטוקרטי נחשבת למצווה. לא פלא שהמערב קורא היום למובארק - כפי שקרא לבן עלי לפניו - לכבד את זכותם של האזרחים להפגין. ההמון שיורד לרחובות זוכה לתיאורים מחמיאים: מדובר באינטלקטואלים, מובטלים, המחוברים לפייסבוק ולטוויטר, כפי שתיאה פילופטור, הלוא היא קלאופטרה, היתה מחוברת אז לעצמאותה.
כמה נוח להתאים שאיפה למציאות. לחשוב כי מכל הסיפור הזה ייוולדו דמוקרטיות מפוארות. כדי להתאים את התקווה הזו למציאות מציירים לנו תסריט חלומי שבו מאות אלפי מפגינים חילונים, בעלי דנ"א דמוקרטי, יורדים לרחוב. הלוואי שמאות האנשים שהקריבו את חייהם עד עתה בתוניסיה ובמצרים יולידו לנו את המזרח התיכון שהבטיחו לנו עוד בתחילת שנות ה?90. אבל תזכורת: אנחנו במזרח התיכון.
לא ברור מה יילד יום (או יותר נכון לילה) במצרים, אבל בתוניסיה ראינו אתמול תוצאה ראשונה של מהפכת היסמין. לאחר 22 שנות גלות שב אתמול לתוניסיה ראשיד אל?ראנושי, מנהיג התנועה האיסלאמית התוניסאית ("א?נהדה").
שהאביב יביא פרחים ולא פצעים
בראיון שהעניק עוד לפני נחיתתו כבר הבטיח אל?ראנושי לפעול למען חוקה חדשה. כמו כן, הוא קרא לכל הכוחות במדינה, למפלגות השמאל ולאיגודים המקצועיים לפעול יחד. נשמע מבטיח, רק חבל שמישהו כבר הבטיח משהו דומה ב?1979. רוחאללה חומייני אחד, שבמטוס ה?747 של אייר פראנס שהשיב אותו מנוף?לה?שאטו שבצרפת לטהרן ישבו גם נציגי אופוזיציה מכל הזרמים, שבמקרה הטוב מצאו עצמם בהמשך מאחורי סורגים. באני סאדר החילוני היה אחד מהם, בנו הרוחני של המנהיג. ב?1980 הוא מונה לנשיא הראשון של הרפובליקה האיסלאמית. כעבור שנה הוא כבר נס על נפשו בחזרה לפאריס. קראתי אתמול את התיאורים של כתב השבועון "טיים" שהיה במטוס וסיפר כיצד חומייני הבטיח דמוקרטיה וכיצד האמריקנים רצו הכל, רק לא הפיכה צבאית.
אבל מה לעשות שכיום אנו חיים בתקופה שבה שכתוב ההיסטוריה נעשה בזמן אמת. כמה נוח לכתוב את הסיפור היום כפי שאנחנו מקווים שהוא יהיה באמת.
אף אחד לא יודע לאן מובילה אותנו המהפכה הערבית. הלוואי שהאביב הערבי יביא באמת לפריחה, כזו שמצמיחה פרחים, ולא פצעים כמו באיראן בשנות ה?80 ובאלג'יריה של שנות ה?90.