המזרח התיכון השתנה לעד

מהיום בו יצאו ההמונים לרחובות בתוניסיה, המזרח התיכון השתנה לעד. במישור המקרו, זה היה די ברור שבמוקדם או במאוחר משטרים טוטליטריים ערביים לא יחזיקו מעמד, בייחוד בתנאי העוני ומצב הדיכוי בו חיים התושבים בחלק ממדינות ערב. תוניסיה הייתה הגפרור שהצית את הרחוב המצרי הזועק להפיכה. אין זאת אומרת כי במדינות אלו ומדינות ערביות אחרות יש סיבה לצפות לדמוקרטיזציה מערבית בקרוב, אולי רק בטווח הארוך. בטווח המיידי והבינוני, נצפה לתקופה של היעדר יציבות ופשרות בין משטרים נמוגים, קבוצות מהחברה האזרחית, קבוצות דתיות ואף פונדמנטליסטיות וגורמי צבא וביטחון.

על ישראל להתבונן היטב במתרחש במצרים, לא להתערב ולא לקחת צד. המזרח התיכון ימשיך להיות מפוצל בין גורמי פרגמטיה לגורמים קיצוניים. בתוך מצב זה, פתרון הסוגיה הפלסטינאית הופך דחוף עוד יותר כדי ליצור קואליציה פרגמאטית באזור ולמנוע חמאסיזציה של הגדה. יש מי שמבקש ומעדיף לדחות כל עיסוק במגעים עם הרשות הפלסטינית, אבל זאת תהיה טעות מרה; אל לו להתפלא אם יתעורר בוקר אחד בסביבה פונדמנטליסטית מסוכנת.

ישראל צריכה להפריד בין אופי המשטרים במזרח התיכון, שעליו אין לה השפעה, לבין עמדותיהן של מדינות האזור – כאן יש לה כבר השפעה. בהקשר זה, חשוב לשרת ולשמור על האינטרסים הישראלים; אופי המשטרים במזרח התיכון חשוב פחות, הפיכת המזרח התיכון לאזור של שלום חשוב יותר.


* אורי סביר הוא נשיא מרכז פרס לשלום.