האם הגיעה סופה של קהילת יהודי מצרים? "25 יהודים ילידים נשארו במצרים", מספרת ד"ר עדה אהרוני, מייסדת "הקונגרס העולמי של היהודים יוצאי מצרים". "רובם נשים וזקנים שחיים על כספי הפנסיה. המהומות במדינה וההפיכה האפשרית מסמנות, ככל הנראה, את קיצה המוחלט של הקהילה", לדבריה. קהילת יהודי מצרים בישראל עוקבת אחרי מראות האנרכיה ברחובות ערי מצרים, ונזכרת במחוזות הילדות, בביקורים ובהומור המצרי הבריא.
עדה עלתה לישראל ממצרים בשנת 1949 כאשר הייתה בת 16. בילדותה היא גרה בקהיר ולמדה בבית ספר אנגלי בעיר. משפחתה הייתה מבוססת מבחינה כלכלית ואף החזיקה בית נופש באלכסנדריה. המהומות האחרונות לא הפתיעו אותה: "הרגשתי שזה הולך לקרות וגם כתבתי את תחושותיי בספרי האחרון 'קירוב לבבות' רומן על יהודי מצרים".
העוני המחריד בקהיר המודרנית גרם למצוקת דיור חסרת תקדים בהיקפה, אך לדברי אהרוני, העם המצרי יודע לשמור על זקיפות קומה והומור גם בתקופות משבר. "בביקורי האחרון בעיר, לפני ארבע שנים, פגשתי במשפחה שמתגוררת בבית קברות. שאלתי את אב המשפחה כיצד הוא מוכן לחיות במקום שכזה והוא אמר לי, בבדיחות הדעת, שבשום מקום הוא לא יוכל למצוא 'בעל בית שקט שכזה'", היא מספרת.
סיפור גירושם של מיליוני היהודים שחיו בארצות ערב וגורשו בהדרגתיות מאז הקמתה של ישראל מעולם לא זכה להתייחסות הפוליטית הנכונה, טוענת אהרוני. "100,000 היהודים שחיו במצרים ב-1949 היו למעשה חלק מיציאת מצרים השנייה. הם היו חלק מ'הנכבה' היהודית, ולא רק הם. מיליון יהודים גורשו מארצות ערב מאז 49 לעומת 600,000 פלסטינים שכביכול גורשו מישראל".
"מאז 1949 גדלו דורות של מצרים על שנאה ליהודים"
דוד כהן, תושב חיפה, עלה מאלכסנדריה בשנת 1955 כשהיה בן 20. הוא מעולם לא התגעגע לילדותו במצרים ולא חשב לחזור ולבקר בה. לפני כשנה פנתה נציגת בית הכנסת היהודי באלכסנדריה לדוד והציעה לו לבקר במקום הולדתו. כהן ויתר על ההצעה וכעת הוא בספק רב אם אי פעם יוכל לשוב ולהתפלל בבית הכנסת של ילדותו.
"אני מסתכל היום בטלוויזיה ורואה שמי שנותן את הטון הן התנועות הקיצוניות במצרים. כחלק מאותה הקצנה, מאז 1949 גדלו דורות רבים של מצרים שהתחנכו על שנאה ליהודים, ועוד יותר מזה שנאה לציונות. המראה של הביזה בחנויות מזכיר לי את הימים של 49', שבהם אבי דאג לצבוע את חלון החנות שלו בלבן, בגלל שרצה להסתיר את שמו היהודי מפני הפורעים הקיצוניים שביקשו לפגוע ביהודים".