פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מהומות במצרים: לא החוליה האחרונה בשרשרת

      לא חלפו שבועיים מההפיכה הדרמטית של תוניסיה, וההמונים במצרים יצאו לרחובות כדי לדרוש מהפכה משל עצמם. אלי פודה סבור שמדינות נוספות ירצו לחקות את המהפכנים

      זה קרה מהר ממה שחשבתי; רק לפני כמה ימים פרסמתי מאמר תחת הכותרת "אל תזלזלו בתוניסיה". כפי שהכותרת מרמזת, טענתי הייתה שלמרות העובדה שתוניסיה מצויה בפריפריה של העולם הערבי, השלכות המהפכה שם יהיו משמעותיות בטווח הזמן הבינוני והארוך. לא עברו אלא שבועיים, וההמונים יצאו לרחובות במצרים, בתימן, בלבנון ובירדן. מסתבר כי בעידן אל-ג'זירה, האינטרנט, הפייסבוק והטוויטר התהליכים מהירים הרבה יותר ממה שהיינו רגילים לחשוב.

      על מה בעצם יוצאים ההמונים לרחובות? כמו בכל מהפכה, התשובה משלבת בין כמה סיבות: ראשית, הדרישה להדחת מובארק. אחרי שלושים שנה בשלטון, ואחרי שכל הערוצים האפשריים לבחירתו של נשיא אחר נסתמו, נותרה רק המחאה העממית כברירת מחדל. העובדה שבשנים האחרונות מובארק עסק בהכשרת בנו גמאל להחלפתו חיזקה את התחושה כי אין לצפות לשינוי של ממש בשלטון. גם הבחירות שנערכו באחרונה לפרלמנט נתפסו בציבור כמצג שווא; לא נבחר אף לא מועמד אחד של האחים המוסלמים (בפרלמנט היוצא היו להם 88 חברים), ולא נותר אלא להסיק שהן היו מזויפות.

      שנית, הסיבות הכלכליות והחברתיות הן הדלק המניע את המהפכה. חלק ניכר מהמפגינים הינם בוגרי אוניברסיטאות מובטלים, אליהם הצטרפו בני המעמדות הנמוכים. נתוני האבטלה הרשמיים – פחות מ-10% - אינם מלמדים על עוצמת הבעיה, האבטלה הסמויה הינה כמעט פי שניים. השכר במגזר הציבורי, שמעסיק כמה מיליונים של עובדים, נמוך ביותר. מדי שנה, צריכה המדינה לייצר 800 אלף משרות חדשות. מדי שנה נולדים במצרים כ-2 מיליון תינוקות. חלק נכבד מהתוצר הלאומי הגולמי מוקדש לסובסידיות על מוצרי מזון בסיסיים. מדובר אפוא במדינה שאינה מצליחה ואינה מסוגלת להעניק מענה אמיתי לצרכים של האוכלוסייה הגדלה. הנתונים הקשים הללו יהוו בעיה בפני כל משטר – איסלאמי או חילוני. אין תרופות פלא למחלה המצרית.

      מהומות במצרים, חידוש ההפגנות ההמוניות, ינואר 2011 (GettyImages , פטר מקטיארמיד)
      מדובר במדינה שאינה מצליחה ואינה מסוגלת להעניק מענה אמיתי לצרכים של האוכלוסייה הגדלה (צילום: אימג’בנק – GettyImages)

      מובארק עוד לא אמר נואש

      המשטר עדיין לא קרס; הצעדים שמובארק נקט בהם - מינויו של סגן נשיא, פיטורי בנו מתפקידיו במפלגה השלטת, מינויה של ממשלה חדשה, והכנסת הצבא לערים – מלמדים כי הוא לא אמר נואש. הרבה תלוי עכשיו בדרך בה יגיב הצבא: הצעדים הנשיאותיים מלמדים אמנם על נחישות לטפל ביד קשה במפגינים, אולם עד כה, בשטח, הצבא נמנע מעימותים חזיתיים עם המפגינים, למעט מעשי ביזה ושוד. זו תגובה שונה מההפגנות שאירעו באירן לפני כשנתיים, בהן המשטר פעל ביד חזקה נגד המפגינים.

      מה המשמעויות של האירועים במצרים על העולם הערבי והשלום עם ישראל? צריך להבדיל בין מצב בו משטר מובארק ממשיך– גם תחת נשיא אחר מאותה אליטה צבאית – ובין משטר בהנהגת אחד ממנהיגי האופוזיציה החילונית (למשל אל-בראדעי) או האחים המוסלמים. במקרה הראשון, מערכת היחסים עם ישראל לא תיפגע באורח משמעותי, אם בכלל. במקרה השני, יש חשש גדול מהידרדרות היחסים. אין משמעות הדבר, בהכרח ומיד, ביטול הסכם השלום. האינטרס של מצרים כמדינה הוא לא להיגרר למצב של מלחמה מול ישראל או להיכנס להוצאות תקציביות צבאיות שיקשו עוד יותר על הכלכלה הרעועה. האזרח המצרי אולי אינו אוהב את ישראל, ובוודאי לא את מדיניותה, אך גם אין לו אינטרס לצאת למלחמה נגדה. ולכן, כל מי שישלוט במצרים יצטרך לקחת בחשבון גם את האינטרסים הללו.

      אין ספק כי האירועים במצרים, גם אם לא יתפתחו לכלל מהפכה שלמה, ישפיעו באורח משמעותי על העולם הערבי. מצרים, כידוע, היא המדינה הגדולה והחשובה במדינות ערב. אמנם חשיבותה פחתה בשנים האחרונות, אך יש לה משקל סגולי שאין להמעיט מחשיבותו. כך למשל, ההפיכה שהייתה מצרים ב-1952 הייתה למודל חיקוי במדינות ערב רבות. ולכן, האזרחים במדינות ערב האחרות, הרואים כיצד ניתן להיפטר ממשטרים שנואים (מקרה תוניסיה) או להביא לשינויים מפליגים בשלטון (מקרה מצרים), ינסו לחקות את הדוגמאות הללו. קשה לדעת אם, מתי והיכן השפעות אלה אכן יבואו לידי ביטוי. ואולם, העובדה שהעולם הערבי מורכב מ-22 מדינות, כולן חברות בליגה הערבית, דוברות אותה שפה וחולקות היסטוריה ותרבות דומים, מבטיחה כי מצרים לא תהיה החוליה האחרונה בשרשרת.

      * אלי פודה הוא פרופסור בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים