פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מצרים: היכן נמצא אובמה?

      מצרים בוערת כבר כמעט שבוע. וזו אינה מדינה קטנה בקצה המפה שמעניין לעקוב אחר המתפתח בה. זו המדינה הערבית החשובה בעולם, היא מובילה את הליגה הערבית, יש לה חוזה שלום עם ישראל ויש בה מנהיגות פרו?מערבית מובהקת זה עשרות שנים. היא אינה מדינה דמוקרטית, אף שיש בה חירויות בתחומים אחדים, חופש ביטוי מסוים ומרחב מוגבל לאופוזיציה. מהתסיסה ברחובות שוב למדנו משהו על כדורי שלג. גם צבא חזק וממושמע, משטרה נוקשה ושירות חשאי חסר פשרות עלולים להפוך נמרים של נייר כאשר ההמונים מגיעים למסקנה שזמן המשטר הסתיים.

      הנשיא ברק אובאמה הגיע לתפקידו מתוך גישה פרגמטית מובהקת ביחסי החוץ של ארצו. בניגוד לקודמו, הנשיא בוש, הוא לא ניסה לחנך את העולם ולכפות דמוקרטיזציה על העולם הערבי. בנאום קהיר שלו הוא התייחס, אמנם, לזכויות אדם, אך לא תבע מן המארחת שלו לשנות כליל את אופי המשטר, משום שברור היה לו מה משמעות הדבר. הוא העדיף מהלכים איטיים והדרגתיים על פני שינוי דרסטי, העלול להביא את הכוחות הקיצוניים ביותר במצרים אל קדמת הבמה, ממש כפי שקרה באיראן ובמקומות אחרים בעולם.

      מעשה בלתי אחראי

      מול המתרחש בימים אלה במצרים מציגה ארה"ב עמדה משונה. דובריה מדגישים את הקשר בין שתי המדינות ואת הצורך להמשיך אותו, אך הם נוקטים עמדה ניטרלית מובהקת באשר להפגנות הרחוב, וקוראים לשלטונות מצרים שלא לנקוט צעדים אלימים כלפי המפגינים. אלא שארה"ב היא - עדיין - המעצמה היחידה בעולם, ומי שעומד בראשה אינו פרשן. הפלת שלטונו של חוסני מובארק והשתלטותם של גורמים איסלאמיים קיצוניים על מדינת הענק הזו הן תסריט בלהות.

      אובאמה חייב להחליט אם הוא נותן לכך יד באמצעות אי התערבות, או שהוא נחלץ לסייע לאחד מבעלי הברית החשובים והבלתי מושלמים שלו במזרח התיכון.

      אובאמה, שתיקן לאחרונה כמה מטעויותיו והחזיר לעצמו חלק מן התמיכה שאיבד במחצית הראשונה של כהונתו, אינו נבחן עכשיו ביכולת פוליטית לבנות קואליציה בבית הנבחרים. הפעם מדובר במרכיב חיוני במפת המזרח התיכון, שערעורו ישליך ישירות על תוכניות הממשל האמריקני לצאת השנה מעיראק ומאפגניסטן.

      יציאה אמריקנית מן המזרח התיכון כאשר זה עובר לידיים קיצוניות, תהיה מעשה בלתי אחראי בעליל, ואולי גם בלתי אפשרי. כדאי לאובאמה לזכור מה קרה לנשיא קרטר, שאיפשר את נפילת השאה הפרסי ושילם על כך לא רק במחיר כיסאו, אלא גם במחיר שינוי מרחיק לכת בפני המזרח התיכון. אסור לו לחזור על השגיאה ההיא.