פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המשחק הזה חייב להימשך

      מורן סמואל היתה ספורטאית, כדורסלנית בנבחרת ישראל - ולפתע לקתה בשיתוק. אבל הייסורים הקשים לא שברו אותה והיא החליטה לחזור לפרקט. הקיץ הזה היא תככב באליפות אירופה לנכים

      האגרופים העזים שאותם הנחיתה הספורטאית המצטיינת על גופה האתלטי היו אמורים להיות כואבים וקשים מנשוא. מורן סמואל, בת 28, זו שידעה ללהטט בכדור ולהפגין שליטה מוחלטת מתחת הסל, לא הרגישה עכשיו דבר. "פתאום בבוקר, בזמן שתליתי כביסה, אני מרגישה כאב מטורף בגב וקוצר נשימה גדול. נשכבתי על המיטה ובתוך כחצי שעה לא יכולתי אפילו לעלות על האלונקה. "באמבולנס, בדרך לבית החולים נתתי לעצמי אגרופים מטורפים ברגליים. דפקתי על עצמי כמו משוגעת - אבל לא הרגשתי כלום. ברגע אחד הגוף שלי פשוט נמחק".

      מורן סמואל יושבת כיום על כיסא גלגלים, משותקת מבית החזה ומטה. מום מולד ולא ידוע בכלי דם בעמוד השדרה התפרץ אצלה בגוף ברגע אחד ושינה את חייה. ההבטחה הספורטיבית הגדולה של נבחרת ישראל בכדורסל לנשים חוותה לפתע מהפך גופני קיצוני. אבל בקיץ הקרוב, לראשונה בתולדות ישראל, תיערך כאן אליפות אירופה לנשים וגברים בכדורסל נכים. גם סמואל תהיה שם. אחרי שהדהימה את רופאיה והצליחה תוך שיקום יוצא דופן להזיז את אצבעות כף רגליה, להפוך לפיזיותרפיסטית על כיסא גלגלים, היא חזרה לפני כמה חודשים גם למגרש.

      הפעם היא עושה זאת מעמדה שונה, אחרת אך מלהיבה, לדבריה, לא פחות. "אחרי שנהפכתי למשותקת לא רציתי להתקרב בכלל למגרש כדורסל. לא ראיתי משחקים, התרחקתי מהעולם הזה בצורה טוטאלית."אבל איכשהו הצליחו לשכנע אותי לנסות, לבוא לאימון אחד ולשחק כדורסל על כיסא גלגלים. נכנסתי למגרש ופתאום הרגשתי שוב הכי טוב בעולם. היו לי פרפרים בבטן מרוב התרגשות. ממש זרחתי. הייתי שוב על הפרקט עם הכדור. אני, שפעם ידעתי לצלוף מכל זווית - שוב קלעתי לסל, ומאז אני לא יכולה לרדת משם", היא מספרת.

      "כדורסל היה החיים שלי"

      מורן סמואל היתה תמיד ילדה חזקה וגבוהה. היא אומרת שכבר בכרמיאל, שם גדלה, הנתונים הפיזיים שלה סחבו אותה לספורט. מהר מאוד היא מצאה את עצמה משחקת כדורסל בקבוצות של הבנים. בהמשך היא נהפכה לספורטאית מצטיינת בצבא. היא חלמה לשחק בליגת המכללות בארה"ב וכבר היו מגעים בנושא. אבל בינתיים היא המשיכה לשחק בארץ. היא בלטה בחסימות וביכולת שלה להפציץ שלשות.

      "כדורסל היה החיים שלי. ממש כך. לצערי הרב כבר בגיל 19 התחלתי לעבור ניתוחים, אחרי שקרעתי את הרצועה הצולבת בברך. עברתי ארבעה ניתוחים בבית החולים רמב"ם. בכל פעם חזרתי מהר לשחק אבל זה תמיד עצר אותי. זו היתה פציעה קשה מאוד", היא מספרת. במקביל החלה סמואל ללמוד פיזיותרפיה באוניברסיטת חיפה. בחופשת הקיץ, בין השנה השנייה לשלישית, הגיע אותו בוקר ששינה את חייה.

      "השעה היתה רבע לשש בבוקר. תמיד אהבתי לקום מוקדם, לעשות המון דברים. להיות פעילה. עמדתי במרפסת ותליתי כביסה. הספקתי כבר לעשות שתי מכונות - ופתאום התחלתי להרגיש כאב בגב. לא הבנתי מה קורה לי. בתוך כחצי שעה זה הפך להיות כאב נורא, תופת גדולה ומייסרת. היה לי גם קוצר נשימה והבנתי מיד שמשהו רע מתרחש אצלי בגוף". סמואל הבינה שהיא בבעיה והחליטה לפתוח את כל הבית, את דלת הכניסה והחלונות ואז נשכבה במיטה והזמינה אמבולנס. "הכאב הרג אותי. כשבאו לקחת אותי לבית החולים כבר לא הצלחתי לקום מהמיטה לאלונקה. פתאום לא היו לי רגליים. לא יכולתי לדרוך עליהן, להחזיק את עצמי. אני זוכרת את הנסיעה באמבולנס. היא נראתה לי כמו נצח. אני, הספורטאית הטובה, זו שתמיד יכלה גופנית לעשות כמעט הכל, אחת ששולטת לגמרי בגוף שלה, בחיים - דפקתי כעת באגרופים כמו משוגעת על הרגליים, ניסיתי לומר להן יאללה קומו, קומו על הרגליים, תתעוררו כבר".

      סמואל נכנסה לניתוח ארוך בבית החולים רמב"ם. אחרי שהתעוררה ממנו, הבינה מיד שעכשיו כבר ממש לא מדובר בסיפור הברכיים. "פתחו לי את עמוד השדרה לאחר שכלי הדם התפוצץ, דימם שם וגרם לחסימה בתעלה. המנתח שלי, פרופ' חנני, היה גם מרצה שלי באוניברסיטת חיפה. החלטנו ביחד לשמור על אופטימיות".

      "תמיד הייתי כזו"

      "תמיד הייתי כזו. אף פעם לא נכנעתי לעצב, לרחמים עצמיים. שמחתי שהוא היה איתי. סיכמנו שאני עדיין צעירה, חזקה, אופטימית. וכן, גם אם הגוף שלי, או חלק נכבד ממנו, השתנה ברגע אחד - שום דבר לא יכול לקחת ממני את הנפש, את הרוח שלי. החלטתי כבר ברמב"ם שכל מה שאפיין אותי, שהוביל אותי לניצחונות בחיים, ימשיך איתי גם כעת", היא מספרת.

      הרופאים בישרו לה שהיא תהיה משותקת מהחזה ומטה. אבל מהר מאוד היא הדהימה אותם. "בוקר אחד צעקת ה'יש' שלי זיעזעה את כל בית החולים רמב"ם", היא מספרת בהתרגשות, "אחרי מאמץ פתאום הצלחתי להזיז את הבוהן של רגל ימין. איזו הרגשה נפלאה זו היתה, איזה ניצחון מתוק. זה הוכיח לי שוב שאני אמנם חוויתי נפילה גופנית - אבל אני חזקה ונחושה מאי פעם להתקדם עד כמה שניתן".

      מורן התקדמה. היא עברה לשיקום בבית לוינשטיין ברעננה וגם שם המשיכה להפתיע. היא הצליחה להזיז את אצבעות רגל שמאל שלה, ואפילו הצליחה לעמוד על הרגליים. היא התמסרה לטיפולי הפיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, חדר כושר, ועוד. "הצלחתי להגיע למצב שאני יכולה ללכת מרחקים קצרים עם קביים וזה מאוד חשוב בריאותית שאני יכולה גם לעמוד ולא רק לשבת בכיסא או לשכב במיטה.

      "אחרי שלושה חודשים השתחררתי מהשיקום. זה כבר היה במהלך השנה השלישית של לימודי הפיזיותרפיה שלי, שאותם התחלתי כמובן בריאה, וידעתי שאני לא מוותרת עליהם. הצלחתי לחזור לספסל הלימודים ולהשלים את התואר למרות שהייתי במצב גופני אחר. "היום אני כבר עושה תואר שני וגם עובדת בתור פיזיותרפיסטית לילדים. אני מרגישה שיש לי יתרון גדול. אני מכירה את שני הצדדים. גם מה זה להיות מטופל, כזה שעובר שיקום, וגם עכשיו בתור מטפלת. זה מעניק לי רגישות נוספת, הבנה יותר גדולה של המטופלים שלי, יכולת לשאת את כאבם וממש להיות איתם", היא מספרת.

      אחרי כמעט 20 שנה שבהן לא היה כאן כדורסל לנשים נכות, החליטו לפני כשנתיים בהתאחדות לספורט נכים להקים מחדש את נבחרת ישראל. לימור גולדברג היא רכזת "אתנה" בהתאחדות לספורט נכים ויחד עם נשים אחרות היא ישבה שעות במחלקת השיקום של תל השומר, בית לוינשטיין ומקומות נוספים, והחלה לאסוף נשים לנבחרת.

      "גייסנו בנות שמעולם לא פגשו כדור. כאלו שעברו תאונות דרכים, נפילות, תאונות שונות והפכו לנכות. הן קיבלו מאיתנו הזמנה, הצעה לבוא ולהפוך לשחקניות כדורסל. זה לא היה קל. אחרי עבודה כמעט סיזיפית התאספה קבוצה שהורכבה מכמה בנות נכות ששיחקו עוד בנבחרת ישראל שהיתה בשנות ה?70 וכאלו שהיו צריכות להתחיל הכל מההתחלה", היא מספרת.

      הנבחרת הזו הלכה והתגבשה עם מטרה ברורה - להגיע לאולימפיאדת לונדון 2012. בחודש ספטמבר הקרוב תיערך לראשונה בישראל אליפות אירופה לנשים וגברים בכדורסל על כיסא גלגלים. לפני כמה ימים נערכה בארץ הגרלת המשחקים החגיגית. אצל הנשים ישחקו 7 נבחרות. מי שיתפוס את ארבעת המקומות הראשונים יעפיל לאולימפיאדה.

      נבחרת הנשים החלה להתאמן. כל אחת קיבלה כיסא גלגלים מותאם במיוחד עבורה ולפי נתוני גופה, משקל, גובה, תנועה ועוד. המחיר - כ?22 אלף שקלים לכיסא אחד. רחל סעיד, בת 58, נכת פוליו שצלפה עוד בנבחרת הנשים לנכות שהיתה קיימת בשנות ה?70, שוב חזרה לקלוע ממרחק. לצידה היתה נעמה אריאן, שנפצעה בתאונת דרכים בגיל שלושה חודשים ורק כעת למדה לשחק.

      מורן סמואל לא היתה איתן שם. היא ביקשה להתרחק, כי מבחינתה, אם היא לא הכי טובה - אין לה מה לחפש שם. "לא ראיתי אפילו משחק בטלוויזיה. לא קראתי על זה בעיתון. בטח שלא הלכתי למשחקים. אפילו לא ממש שמרתי על קשר עם הבנות הצעירות שאותן אימנתי לפני המקרה".

      "לא ליפול מהכיסא"

      מכרים שלה שידעו היטב כמה אהבה את המשחק, כמה היתה טובה בו - לא ויתרו. הם ביקשו שתגיע לאימון אחד של הנבחרת. רק אחד. שרק תראה מה זה עושה לה, מה היא מרגישה.
      "איך שנכנסתי לאולם, ברגע שהייתי על הפרקט - הרגשתי שוב את האושר הכי גדול בעולם. היו לי פרפרים בבטן מרוב התרגשות. הלב שלי נפתח והנפש זרחה. לקחתי כדור והרגשתי בעננים, כאילו זה שוב היום הכי שמח בחיים שלי. וקלעתי. לא הפסקתי לקלוע.

      "זה היה ביום ההולדת שלי. הרגשתי שקיבלתי את המתנה הנפלאה בחיי. בכלל לא חשבתי באימון הזה שהפעם אני על כיסא גלגלים, רק ראיתי את המגרש, את הסל, את הכדור. זה היה כמו להתאהב מחדש באהבת הנעורים שלך. הרגשתי שמישהו פשוט החזיר לי את הרגליים. הייתי באופוריה". מאז היא לא זזה מהמגרש. "ברור שעלו אצלי מחשבות, יש לי תסכולים מכך שזה לא כמו הכדורסל האתלטי, הבריא, הכל?יכול שבו הייתי פעם. אבל מצאתי את עצמי במקום שבו אני לומדת שפה שונה, צריכה לשמור לא ליפול מהכיסא, למסור אחרת, להגן ולחסום. זו אמנות אחרת", היא מספרת.

      אחרי כמה חודשים היא נהפכה לכזו שזקוקה לאתגרים נוספים מלבד המשחק בנבחרת הנשים. מאחר שאין בישראל מספיק בנות נכות המשחקות כדורסל, אין אפשרות להקים להן ליגה משלהן. ישנה רק נבחרת ישראל שבה כולן משחקות. הפתרון של מורן היה מקורי - להצטרף לקבוצת כדורסל של גברים. היא משחקת בחמישייה הראשונה של קבוצת בית הלוחם תל אביב. היא כבר עולה שם בחמישייה הראשונה על הפרקט, ובשבועות הקרובים היא תצא איתם לאיטליה, למשחקי גביע אירופה.

      "למדתי מהר את המשחק וכנראה שגם זכרתי דבר או שניים. הצטרפתי לקבוצת גברים וחמש פעמים בשבוע אני מגיעה מעתלית, שם אני גרה, לאימונים ולמשחקים בתל אביב. זהו אושר עילאי, זה החזיר לי את השמחה האמיתית והוכיח לי שוב שהאופטימיות שלי, היכולת שלי לא להסתכל על העבר אלא להסתכל על העתיד - היכולת הזו מנצחת בגדול". שלשום היא שוב הגיעה לאימון הערב של קבוצת הגברים בבית הלוחם בתל אביב. אחרי שנלחמה עם הכיסא במהלך התרגול וחסמה את אחד הגברים, היא קיבלה מסירת פז, בחנה את הסל וצלפה. על פניה נמרח חיוך ענק של מנצחת.