משפט אייכמן המחיש לישראל משמעותה של ריבונות

בימים אלו אנו מציינים 50 שנים למשפטו של אדולף אייכמן. חשיבותו של משפט אייכמן בהקשר הישראלי הייתה רב מימדית. יותר מכל אירוע אחר עד אז, הוא המחיש לציבור הישראלי, היהודי את המשמעות של מדינה ריבונית. זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי כמעט 2,000 שנים שהעם היהודי יכול היה לעשות דין צדק עם מי שהרע שלו. התחושה הייתה שזהו אירוע בסדר גודל של הכרזת העצמאות. אך בעוד זו קבעה את העובדה המשפטית של יסוד המדינה, שימש המשפט להבהרת משמעותה המהפכנית.

המשפט הזה חולל מהפכה במעמדם של ניצולי השואה במדינת ישראל. רבע מאוכלוסיית ישראל בראשית שנות ה-60' היו ניצולי שואה, שבמידה רבה נתפסו עד המשפט כעולים חדשים השותפים למפעל בניית האומה. בעקבות המשפט, הופנמה העובדה שלציבור הניצולים יש עוד ממד – הם לא רק עולים חדשים, אלא השליחים האחרונים של יהדות אירופה שנמחתה מעל האדמה.

העם היהודי הוא קודם כל עם אירופאי. התרבות היהודית העשירה, הגדולה, מקורה באירופה. ניצולי השואה החלו לקבל תפקיד ציבורי חשוב ביותר - לנסות להזכיר לישראלים שהעם היהודי בישראל הוא לא ענף חדש בהיסטוריה היהודית אלא נמצא על קו הרצף בהיסטוריה זו. כך לשם משל, המסעות לפולין של בני נוער מקורם ביוזמה של ניצולים ב-1963 שעסקו בניסיון להכניס לתוך הישראליות את התודעה היהודית.

תפנית נוספת לה הוביל משפט אייכמן, היה בתפיסת העולים מאירופה בעיני אחיהם הישראלים. אם עד אז מרכיב חזק מאוד בשיח היה אשמת הקורבן, שעיקרו היה בהאשמת הקורבנות בגורלם, משפט אייכמן גרם לתפנית. הציבור היהודי החל לדבר באופן מובהק על אשמת הרוצח. אם עד משפט אייכמן, החוויה המרכזית ששלטה בסדר יומם של הישראלים הייתה הקמת מדינת ישראל והעצמאות, הרי שלאחריו הייתה זו השואה שהלכה וקנתה לה אחיזה עמוקה בזיכרון הקולקטיבי.

* הכותבת היא פרופסור בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון, היסטוריונית וחוקרת השואה.