פמיניזם!

מאת: ברק חמדני

בשנים האחרונות צופים אנו בהשתאות בהשתלטות נשית חסרת מעצורים על כל חלקת חיים רעננה, שהייתה עד לרגע הכיבוש מנת חלקנו בלבד: הן מפתחות קריירה, הן מטיסות מטוסי קרב, הן כותבות ספרים מצליחים, הן רומסות אותנו ברגל גסה ברשימות קצרות ועוקצניות באתרי אינטרנט ובכלל, בעוד לנו, הגברים שאיבדו את הבכורה, לא נותר אלא להשפיל ראש בהכנעה ולהכין להן תה עם לימון, כשהן צופות עם חברותיהן הרעבות ב"סקס והעיר הגדולה".
נרדמנו בשמירה, חברים, בואו נודה, אנו עדיין משפשפים עיניים בתדהמה, בעוד הן שועטות קדימה במרץ, שוחטות את כל הפרים שעוד נותרו, שורפות מה שנשאר מן החזיות, ומתבססות במקומות בהם לא דרכה מעולם רגל חלקה משיער. יש לעשות מעשה, זורק לפעמים אחד מאיתנו, אי אפשר להישאר אדישים, וכולנו מהנהנים, הוא צודק, אומרים זה לזה, ללא ספק, ושבים לצפות במכבי ת"א. מידי פעם מתפתחת השיחה מעט יותר, זה לא ייתכן, אומר מישהו, מה לעשות, שואלים אותו, חמורי סבר ואובדי עיצות, האם להרכין ראש ולהניף דגל לבן, לאמור: ניצחתן, אתן המין השולט, תעירו אותנו כשהאוכל מוכן, או שמא עלינו להשיב מלחמה בכל החזיתות, לפני שנאבד כליל את זהותנו?

כבכל סוגיה, גם כאן חלוקות הדיעות, ותרנים ולוחמניים, פסימיסטיים ואופטימיסטיים, אך היות וטרם נערך דיון אסטרטגי כלשהו בנושא זה, מרשה לעצמו עבדכם הנאמן להציע בזאת גישה מהפכנית, תוצרת ישראל, המבוססת על הפתגם הידוע – אם אינך יכול לנצח אותן, הצטרף אליהן. אם סבורים אתם שאני מנצל במה זו וקורא להמוני גברברינו לצבוא על המרפאות ולבצע ניתוח לשינוי מין, טעות בידכם, כל רצוני הוא לדרבן אותן לנצל את המומנטום לכיבושים נוספים שיביאו גם לנו תועלת, וכך נוכל, יחד עימן, ליהנות מפירות הניצחון, ובא שלום על ישראל. על מנת לפזר את הערפל, וכדי שלא איחשד בפיזור סיסמאות ריקות מתוכן, להלן שלושה יעדים התחלתיים לכיבוש, שאותי, באופן אישי, מטרידים עד מאוד:

נהיגה – לא יעזור לכן כלום בנות - בתחום הזה מצבכן עגום, עד כדי סיכון ציבור הנהגים, הולכי הרגל ושוחרי השלום באשר הם. אומנם מכונית היא מקום מצוין להתקין בו דיבורית, כדי שתוכלו לחייג לחברה התורנית ולספר מה היה ומה קרה ואת מי ראיתן ומי הסתכל עליכן ומה קניתן ומה כמעט קניתן, אך למה לעשות זאת בנתיב השמאלי, בשמונים קמ"ש? יתירה מזאת, עליכן להפנים שנהיגה טובה אינה כוללת רק שליטה במכונית על שלל דוושותיה וכפתוריה, אלא גם ובעיקר יכולת התמצאות במרחב, כלומר לדעת כיצד להגיע ממקום למקום בלי ללכת בדרך לאיבוד שלוש פעמים לפחות, בלי להיכנס ב"אין כניסה", וללא טלפונים היסטריים ואיומים לא לצאת יותר מהבית לעולם.

ישירות– איני בטוח שהכותרת נכונה, אך כוונתי היא לריטואל הבא – "הכל בסדר", שואל הבחור בזהירות, "כן, כן, לא קרה כלום", היא משיבה בקור, "את בטוחה", מנסה שוב, "בטח, אין לך מה לדאוג", שבה ואומרת, "ואולי בכל זאת", מתעקש הנער, נדמה לו שקרה משהו, "שום דבר, באמת שום דבר", נשבעת, "בטוח?" שואל ומחייך, נוגע קלות בכתפה, "באמת באמת באמת", עונה, וכן הלאה וכן הלאה, עד שבסוף, כשהבחור כבר קרוב לאבד עצמו לדעת, היא נשברת ומתחילה לבכות ולהטיח בו את כל מה שיושב לה על הלב והנשמה ובכלל, גם אם זה לא קשור אליו. היעד, אם כן, הוא כזה – "קרה משהו?" שואל הגבר בהתחשבות, "כן, נמאסת עלי, האקס שלי היה יותר מוצלח ממך. להתראות!".

החלטיות – קרב או מסוקים, התלבטה אותה טייסת צעירה עת היתה בקורס, מסוקים או קרב, טוב, שיהיה קרב, חתמה את פרק ההתלבטות והשאר הוא היסטוריה: כל כך פשוט, כל כך קל, כל כך קצר, תכליתי וממצה, אז למה כל כך מסובך להחליט מה ללבוש או מה לומר או מה לקנות או לאיזה סרט ללכת או איפה לאכול?