פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אבו מאזן או תוניסיה: מה באמת חשוב?

      בתוך כל ההתעסקות הנרגשת בפוליטיקה הפנימית הפתטית נשאר מעט מאוד מקום בסדר היום הישראלי לסיפור המתגלגל כעת בתוניסיה השכנה. אבל בעוד אנחנו טרודים בהליכה לשומקום המאפיינת את המפלגות בישראל כבר כמה עשורים, וממשיכים להתווכח בינינו בלהט מי מאיתנו "בעד השלום" ומי בעד מלחמות כביכול, מתברר שמתרחשים במזרח התיכון אירועים משמעותיים באמת. אירועים שעלולה להיות להם השפעה מכריעה על חיינו ועל עתידנו הרבה יותר מאשר לגחמות פנים?ישראליות כאלה או אחרות.

      גם הסערה שהגילויים של "אל?ג'זירה" אולי חוללו השבוע בתוך הרשות הפלשתינית היא לכל היותר סערה בכוס מים לעומת זו שרוחותיה הולכות ומתחזקות, ברגעים אלה ממש, מתוניסיה והלאה. הרשות, עם אבו מאזן או בלעדיו, כבר ממילא אינה אלא תפאורה מתפוררת בהצגה שמפיקות למעננו ממשלות ישראל בזמן שחמאס מביים את המציאות.

      נוח לנו להתעסק עם מה שבין כבל לברק, בין לבני לליברמן או בין פיאד לדחלאן - אבל בחוץ רוחשת ההיסטוריה, בחוץ מתערערים משטרים, בחוץ העולם משתנה. מי שלא מאמין, שיפסיק לשחק סוליטר וייכנס קצת לאינטרנט.

      לא דגלים או שלטי מחאה

      המפגינים נגד המשטר בתוניס מניפים למעלה, כפי שאפשר לראות ביו?טוב, לא דגלים, שלטי מחאה או אגרופים קמוצים כי אם בעיקר מצלמות וידיאו או טלפונים סלולריים, כדי להנציח את המראות ולהפיץ את המאורעות ברחבי הרשת. עד לפני כמה שנים עוד יכלו שליטים דיקטטורים, מסוגו של בן עלי התוניסאי, לדכא הפגנות כאלה בכל דרך איומה שנראתה להם. העולם היה יכול להעמיד פנים שאינו יודע מה קורה שם, ולהמשיך בשלו. עכשיו הופך כל אירוע פנימי, גם מן הסוג הזה וגם במקומות כמו תוניסיה, לאירוע בינלאומי תוך כדי התהוותו. הכל קורה מהר. העולם משתנה ברגע, ובכל רגע.

      בעודנו שקועים בביצתנו הנחמדת ומפרשנים את עצמנו עד דק, כבר נערכות מדינות אחרות במזרח התיכון לקלוט את האירוע, המתגלגל מרחובות תוניס ישר אליהן. לא בכדי נוקט בימים האחרונים בשאר אסד הסורי שורה של צעדים, בניסיון לסכל את העתקת המודל התוניסאי לרחובות דמשק. משתמשים רבים במדינות ערב שינו את התמונות שלהם בפייסבוק בשבוע החולף לדגלי תוניסיה - ואלג'יריה ולוב מודאגות מכך במיוחד. אבל גם עבדאללה מלך ירדן כבר מבין מה אומרות החדשות האזוריות על המשך שלטונה העריץ של המשפחה ההאשמית במדינה שרוב אזרחיה הם פלשתינים. ישראל אולי עוד חושבת שרק בשטחה יכולה פלשתין העצמאית לקום. אבל עבדאללה זוכר בוודאי את ניסיון ההתקוממות של הפלשתינים בירדן ב"ספטמבר השחור" 1970, ומבין שלא יוכל, כעת, להדביר התקוממות דומה כפי שעשה אביו.

      ההתעוררות הדמוקרטית הזאת עשויה ליצור סביבנו מזרח תיכון חדש באמת, ולהגדיל את הסיכוי לשלום בר קיימא - או לחזק את תנועות האיסלאם הרדיקלי, שכוחן עולה במצבים של ואקום שלטוני. כך או כך, ראוי שגם ישראל תתחיל לשנות את תמונתה.