הפספוס הגדול

הדלפת מסמכי המשא ומתן בין ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ויו"ר הרשות אבו מאזן חושפת לא רק את העובדה שהיינו על סף הסכם ישראלי-פלסטיני לפני שנתיים, אלא גם את העובדה שהסיכומים שהתקבלו אז, כבר לא ניתנים לשחזור היום.

הסכם אולמרט-אבו מאזן, שנכתב ולא נחתם, הוא ההסכם הכי טוב ששני הצדדים יכלו ויוכלו להגיע אליו אי פעם. אי אפשר לשחזר ולשקם את ההסכם הבלתי חתום הזה, לא רק בגלל עצם ההדלפה, שמטבע הדברים תפגע באבו מאזן ובמקורביו, אלא משום שבשנתיים האחרונות המציאות הישראלית והמזרח תיכונית השתנתה בצורה דרמטית. אין היום בישראל מי שיסכים לסגת מ-94% משטח הגדה (תוך פיצוי הפלסטינים בשטח בהיקף דומה), ובמזרח התיכון אין מי שיסכים להשאיר בידי ישראל יותר מ-6% מהשטח.

החומר שנחשף בהדלפות אל ג'זירה מציג את אולמרט ואבו מאזן כפרטנרים אמיצים מדינית, אך חלשים פוליטית. שני פרטנרים שרצו אך לא יכלו. היום הכול אחרת: בצד הישראלי יש מנהיג שיכול אך לא רוצה. שליט שהצליח, בעזרת תרגילי השהייה גאוניים, לכתוש את הפרטנר הפלסטיני שהיה לו ולהביא לחיסולו הפוליטי.

חבל על ההזדמנות שפוספסה. לא נראה שהיא תחזור. נתניהו, שמבחינה פוליטית מסוגל גם כיום לחתום על הבנות אולמרט, רחוק מאוד מלעשות כן. הוא צריך להתחיל להכין מסמכים חדשים - מסמכים שיקימו מדינה משותפת לנו ולפרטנר לשעבר; מסמכים שידונו בזכויותיהם של הפלסטינים כבודדים וכקבוצה במדינה ישראלית-פלשתינית משותפת. לא בגלל שאין ברירה אחרת: 1,600 מסמכים מראים בפירוש שדווקא יש ברירה אחרת, אך המדינה המשותפת עומדת לקום בגלל הסרבנות והעקשנות של המנהיגות הישראלית. השליטה בשטח חשובה למנהיגי ישראל הרבה יותר מהזהות היהודית של המדינה.

אבו מאזן אולי קצת מבוגר בשביל להיות בכנסת ישראל בעתיד, אבל את מוחמד דחלאן עוד נראה בכנסת, ואז נתגעגע כולנו לחנין זועבי.

* אלון ליאל שירת כמנכ"ל משרד החוץ בשנים 2000-2001