בקרב משקיפים וחוקרים העוקבים מקרוב אחרי צמיחתו המואצת של הענק הסיני, חלוקות הדעות באשר למועד שבו תהפוך בייג'ין למעצמת על שתעמוד מול הקודקוד האמריקני. פרשנים אחדים מעריכים שהמערכת הדו?קוטבית המתהווה עתידה לקרום עור וגידים בעוד כעשור. אחרים מעניקים להגמון האמריקני שני עשורים נוספים של דומיננטיות בטרם יבוא פוטנציאל העוצמה הסינית לביטוי מלא ויסתום את הגולל על העידן החד?קוטבי שהתגבש עם קריסתה של מעצמת העל הסובייטית.
ואולם כל מי שצפה בביקורו של הנשיא הו ג'ינטאו בארה"ב בימים האחרונים היה יכול להתרשם שתהליך הפיכתה של סין לציר מוביל במערכת הבינלאומית כבר הושלם. לנוכח כבוד המלכים שהעטירה וושינגטון על אורחה ועל רקע המאמץ שעשתה להצניע מוקדי חיכוך בין שתי המדינות, נדמה היה לרגע שהאמריקני איבד כבר את מעמדו, וכל שאיפתו היא לפייס את מעצמת העל האמיתית, שמוטת ההשפעה שלה כבר חורגת מעבר למרחבי אסיה. אין ספק, אובאמה של סוף השבוע האחרון היה זהיר, מינורי ומינימליסטי בדברי הביקורת שהשמיע מול התנהלותו האלימה של המשטר הסיני כלפי מבקריו מבית ומול מעצרו של חתן פרס הנובל לשלום, ליו שיאבו.
על רקע העובדה שאשתקד היה זה הנשיא האמריקני עצמו שזכה בפרס היוקרתי, ולא זו בלבד אלא שהציג את סוגיית זכויות האדם בעדיפות עליונה במדיניות החוץ האמריקנית, בלטו בחיוורונם דבריהם של אובאמה וקלינטון.
העוצמה והכוחנות
הם הבהירו באמירותיהם ובמחוות הידידות שליוו את ביקור הו שסוגיית זכויות האדם לא תגלוש לממדים אחרים של יחסי וושינגטון?בייג'ין. יתרה מזאת, חרף הקרנת העוצמה והכוחנות הסינית כלפי שכנותיה (למעט צפון קוריאה), וחרף הפגנת הכוח שביצעה לאחרונה (הניסוי במטוס החמקן החדש במהלך ביקורו בסין של מזכיר ההגנה רוברט גייטס), לא סטה אובאמה מן המתווה הראשוני שלו בזירה הסינית. מתווה זה מעוגן בשאיפה לרתום את סין, באמצעות חבילת תמריצים ופיתויים, לריסונה של צפון קוריאה. ואולם דווקא במישור זה הפגינה בייג'ין - בניגוד קוטבי לדפוס התנהלותה האזורי - פסיביות.
למרות כישלונו של המאמץ האמריקני לגייס את סין כדי ללחוץ על צפון קוריאה הן במישור הגרעיני, הן במישור התנהלותה כלפי שכנתה מדרום, נצמד הממשל לתסריט המפויס שלו במכלול הסיני. וכך, למרות העובדה שגם במישור הכלכלי והמוניטרי, כמו במישור הדיפלומטי ובזיקה לסוגיית זכויות האדם, ממשיכים הסינים להתאפיין בנוקשות (בין היתר בזיקה לשערו של היואן המקשה על ארה"ב להעמיק את חדירתה לשווקים הסיניים), ארה"ב לא נואשה ממאמציה להביא לתמורה בדפוס פעולתה של סין תוך כדי הישענות בלעדית על גזר הפיתוי והפיצוי.
בעידן הפעלת ה"עוצמה רכה", כשהממשל ניצב על סף השלמת נסיגה מעיראק וערב תחילת נסיגתו מאפגניסטן, מצטמצם גם - באורח בלתי נמנע - מרחב התמרון האמריקני. כך נשחקת יכולתו של אובאמה להשפיע במוקדי סכסוך וסכנה ליציבות האזורית והגלובלית. עם זאת, נשאלת השאלה אם האיפוק האמריקני כלפי סין יקרין גם על זירות אחרות (נוסף על המישור האיראני שבו האמריקנים מתנהלים בזהירות). החודשים הקרובים יבהירו אם אכן יישאב אובאמה יותר ויותר לזירה הפנימית, לנוכח מערכת הבחירות שבפתח וקשייו בגבעת הקפיטול, וכך יתרום להאצת תהליך שקיעתו של עידן ההגמוניה האמריקנית.
הכותב הוא מחברו של הספר החדש: "מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארה"ב?ישראל" (הוצאת ידיעות ספרים)