פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שלוש נקישות בטוניסיה

      חודש אחרי חתימת הסכם אוסלו הגענו לתוניסיה. אוקטובר 1993. מטה אש"ף עדיין שהה בתוניס. כסגן שר החוץ עמדתי אז בראש המשלחת הישראלית לשיחות הרב?צדדיות, בהשתתפות 13 מדינות ערב.

      המשלחת הישראלית עוררה עניין עצום. האבטחה היתה כבדה מאוד, אבל קשה להאמין שהיה בה צורך. כל מי שידע שאנחנו ישראלים ביקש לברך על תהליך השלום. מועדון העיתונות בעיר לא יכול היה להכיל את כל העיתונאים, ואילו שאלותיהם היו, כמעט כולן, ענייניות, ועסקו בניסיון לברר כיצד ימשיך התהליך. מישהו רשאי לכנות את הימים ההם "בועת שלום" ואפילו "חזיון שווא". בעיני הם ייצגו יותר מכל דבר אחר את האפשרות לחיות אחרת באזורנו, את הכמיהה האנושית לשלום, וגם את ההערצה הערבית לישראל.

      הפגישה עם הרב הראשי והקהילה היהודית, המפגש עם הנהגת אש"ף - הכל סוקר באינטנסיביות. מקומיים שניגשו אלינו בסיורינו ביקשו למסור ד"ש למכרים יהודים שעלו לישראל, והתחושה היתה שאנו עומדים לפני שינוי גדול במזה"ת.

      הדיונים התנהלו על מי מנוחות, בשונה מהדיונים הקודמים של הוועדות הרב?צדדיות, שהתאפיינו במתח. היה זה רגע חסד שבו שרתה תחושה של איחוד מחנה השלום מול מי שלא היו שלמים עם הנכונות להסדר מדיני ולמחירו, בשני הצדדים.

      משמעותה של מדינת משטרה

      התפעלנו מיופייה של העיר, מהכנסת האורחים, מהניקיון ומתחושת הביטחון. ידענו שהביטחון מושג כתוצאה מהיותה של תוניסיה מדינת משטרה, אך אנו לא חשנו במועקה המאפיינת מדינות משטרה אחרות. עד לאותן שלוש נקישות.

      לנסיעתנו הצטרפו אישי ציבור ממוצא תוניסאי. אחד מהם היה אהרן נחמיאס, ראש עיריית צפת, שביקש להצטרף גם לפגישתי עם שר החוץ התוניסאי. השר לא התנגד, והשיחה קלחה מעבר לנושאים המדיניים. אהרן ביקש להצטלם עם השר, והוא נענה. לאחר הפגישה שבנו לחדרינו לקראת הנסיעה הביתה. אך כשנפגשנו בשדה התעופה ראיתי כי פניו של אהרן נפלו. הוא סיפר כי דקות לאחר שחזר לחדרו שמע שלוש נקישות על הדלת. כשפתח אותה, מצא שני אנשים חמורי סבר. בקשתם היתה חד?משמעית: לתת להם את הפילם. רק ביציאה מתוניסיה טעמנו, על קצה המזלג, את משמעותה של מדינת המשטרה.

      אחר כך ניהלתי את המו"מ המייגע על הקמת נציגות ישראלית בתוניס. מטרת תוניסיה היתה ללכת עם ולהרגיש בלי, ואילו אנו רצינו שהנציגות תהיה דומה לשגרירות. בסופו של דבר נחתם ההסכם. לתקופה קצרה היה נציג ישראלי בתוניס ונציג תוניסאי בארץ. ירח הדבש נמשך שנים אחדות. נדמה היה כי הנורמליזציה בדרך. כל זה הסתיים בסוף 2000, על רקע האינתיפאדה השנייה. הנציגויות בוטלו, היחסים הושעו, ולא חודשו מעולם. הצוהר שנפתח אז - נסגר.

      האם תוניסיה של מחר תהיה פתוחה יותר כלפי ישראל, או שמא תבטל גם את המעט הקיים היום? קשה לדעת. עבור העולם זו שאלת?משנה ביחס לשאלות הכרוכות בעתיד המדינה. עבורנו זו, כמובן, שאלה עיקרית.