פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אם בארזים

      על רקע כתבי האישום בפרשת רצח חרירי, כשממשלת לבנון שוב בסכנה וחיזבאללה מאיים להשתלט ולבצע הפיכה, כדאי להעיף מבט לאחור, אל הסכם השלום הקצר בין ישראל ללבנון, ובעיקר אל הגורמים שמנעו את המשכו

      הקולות המגיעים מעבר לגבול הצפוני של מדינת ישראל מספרים שוב את סיפורה העצוב של ארץ הארזים. איומי חיזבאללה להפיל את המשטר בלבנון וחוסר היציבות הפוליטית המאפיינת מדינה זו כבר יותר מ?30 שנים, מדגישים את הסכנה כי עימות פנימי בלבנון עלול לגלוש אל מעבר לגבולותיה ולהצית מלחמה נוספת במזרח התיכון.

      בעשורים האחרונים חלו כמה שינויים מרכזיים בלבנון, שהם חלק מהגורמים לתנודות המזעזעות את החברה הלבנונית. השינוי המרכזי הוא התמורה שחלה במעמדה של העדה השיעית בלבנון.
      השיעים היו באופן מסורתי "חוטבי העצים ושואבי המים" של החברה הלבנונית. מעמדם הנמוך לאורך ההיסטוריה גרם להצטברות רגשות תסכול בריכוזים השיעיים העיקריים, שנבעו בעיקר מהעובדה שלמרות היותם רוב באוכלוסייה, היה מעמדם בשפל המדרגה במבנה החברתי הלבנוני.

      כל זה החל להשתנות בשנת 1982. הפלישה הישראלית ובעקבותיה הקמת חיזבאללה הביאו לכך שבשלושת העשורים האחרונים הפכו השיעים לאדוני לבנון. אך כפי שקורה לא פעם, או כפי שהיטיב לבטא זאת מאיר אריאל ז"ל, "מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה". המדוכאים נותרו עם תחושת הקיפוח גם אחרי שנים בראש הפירמידה, והרגשות מביאים לכך כי לבנון היתה ונשארה חבית חומר נפץ המסוגלת להבעיר את כל המזרח התיכון.

      לא בטוח שרבים זוכרים, אך ישראל, המודעת לנפיצות המצב הפנימי אצל שכנתה הצפונית, עשתה לפני כ?30 שנה מהלך שנועד להתמודד עם מצב מסוכן זה ולנסות להעבירו לפסים אחרים. זהו סיפורו הנשכח של אותו מהלך.

      אנשי חיזבאללה מתאבלים על האימאם חוסיין בן עלי בחגיגות העאשורה בביירות, לבנון (רויטרס)
      אנשי חיזבאללה בחגיגות החג השיעי עאשורה בביירות, לפני כחודש (צילום: רויטרס)

      "ממשלת מדינת ישראל וממשלת הרפובליקה של לבנון... בהכירן בזכותן ובחובתן לחיות בשלום זו עם זו"

      (מתוך הסכם השלום בין ישראל ללבנון)

      מי זוכר היום את הסכם השלום בין ישראל ללבנון מחודש מאי 1983? מי זוכר איך בשיר ג'ומאייל טס לנהריה להיפגש עם מנחם בגין ז"ל ואריאל שרון שהציעו לו הסכם שלום מלא בעוד הוא בתגובה מציע רק חוזה של אי?לוחמה? ומי זוכר, כפי שכותב פרופ' אבי שליים בספרו "קיר הברזל", איך שרון "הציע" לג'ומאייל להיענות לתביעותיה של ישראל ובתגובה הושיט בשיר את ידיו ואמר "שימו את האזיקים"? מי זוכר היום את שיחות השלום בנהריה?

      ומי זכר לפני ארבע שנים שהמלחמה בקיץ 2006 התנהלה מול ארגון שקם, פועל ונמצא בשטח מדינה שהתחייבה בהסכם עם מדינת ישראל 23 שנים מוקדם יותר כי "כל צד יימנע מקיומם או מארגונם של כוחות בלתי סדירים, כנופיות מזוינות, ארגונים... או מעשה טרור כלשהו בשטח ארצו של הצד האחר, או פעילות אחרת שמטרתה איום על ביטחונו של הצד האחר בבטחת בני עמו או העמדתם בסכנה"?

      אבל עוד לפני סיפורו של הסכם השלום הנשכח, צריך להעיף מבט אל ההיסטוריה של היחסים בין מדינת ישראל לרפובליקה של לבנון מאז 1948. מבט היסטורי מגלה כי לאורך השנים היה גבול ישראל?לבנון הרגוע ביותר מבחינת עימותים צבאיים רחבי היקף. היתה זו בעיקר תולדה של העובדה שלהבדיל ממדינות ערב האחרות, בלבנון תמיד היו לעדה הנוצרית הגדולה יד ורגל בשלטון.
      ב?14 במאי 1948 לא השתתף הצבא הלבנוני בפלישה הערבית לארץ ישראל, אף שהיה מתוכנן לעשות כן. הנשיא בשארה אל?חורי והרמטכ"ל פואד שיהאב, שני נוצרים מרונים, החליטו כי לא ישתתפו בפלישה, למרות ההחלטה הקודמת של ראש הממשלה ריאד אל?צולח, שנאומיו השתלבו באווירת הג'יהאד ששררה בעולם הערבי מאז תחילת 1948.

      לבנון הסתפקה בשיגורו של כוח בפיקודו של הקצין הסורי אדיב שישכ??לי שהשתייך אל "צבא ההצלה" של קאוקג'י שתקף את מלכ??יה ומאוחר יותר גם סייע כוח צבאי לבנוני בקרב השני על מלכ??יה. מעבר לכך התמצתה הפעילות הצבאית הלבנונית בהכרזות חוזרות ונשנות ברדיו ביירות על תקיפתה של ישראל בידי צבא לבנון.

      ב?31 באוקטובר 1948 חצו אנשי חטיבת כרמלי של צה"ל את גבול לבנון וכבשו שטח ובו 15 כפרים שיעיים, שלמרבה האירוניה, כפי שכותב פרופ' בני מוריס בספרו "1948", ביקשו להסתפח למדינת ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שבה פלשה מדינת ישראל לשטחה של מדינה ערבית, זו שבשטחה נמצאת גם הבירה הערבית הראשונה שאותה יכבוש צה"ל קצת יותר משלושה עשורים מאוחר יותר.

      ההסכם הראשון בין המדינות היה הסכם "שביתת הנשק הכללית" אשר נחתם ב?23 במארס 1949, וראוי להזכירו מפני שעד תאריך זה שהו יחידות צה"ל במרחב דרום לבנון. הסכם זה הביא לסיום העימות הישראלי?לבנוני במלחמת העצמאות, וכפי שהוזכר קודם, לבנון נגררה לתוכו כמי שכפאה שד ובחוסר רצון בולט.

      מאז ועד יוני 1982 לא היה הגבול הישראלי?לבנוני זירה למלחמות גדולות. מדי פעם היתה השלווה מופרת בפעולות טרור מהצד הלבנוני ובפשיטות של צה"ל, שהגדולה בהן היתה מבצע ליטני בחודש מארס 1978, אך התנגשויות צבאיות רחבות היקף לא התרחשו בגזרה זו.

      מאמצע שנות ה?70 הביאה התבססותם של ארגוני הטרור הפלשתינים לשינוי במצב. הקמת ה"פתחלנד" והיווצרות בסיס לפעילות טרור קבועה נגד ישראל בדרום לבנון, הביאה לתחילתו של תהליך שהגיע לשיאו ב?6 ביוני 1982, עם פלישת ישראל ללבנון.

      "הצדדים... מתחייבים ליישב את סכסוכיהם בדרכי שלום"

      (מתוך הסכם השלום בין ישראל ללבנון)

      "אף אחד בממשלה לא דיבר על הסכם שלום עם לבנון בעת היציאה למלחמה. זה לא היה בתכנון. בעיקר דיברו על איך נצא משם", אומר השר לענייני מודיעין דן מרידור, מי שהיה אז, בגיל 35, מזכיר הממשלה שהחליטה על הפלישה ללבנון, שהפכה בהמשך למלחמת לבנון הראשונה.

      משפט זה מספר בעצם על ההבדל המהותי בין הסכמי השלום עם מצרים וירדן לבין ההסכם עם לבנון: שני ההסכמים שמחזיקים מעמד נחתמו בתום תקופה ארוכה של הכנות, דיונים, משא ומתן ושעות רבות שבמהלכן דנו וסיכמו הצדדים את תוכן ההסכמים. ההסכם עם לבנון, לעומת זאת, קרם עור וגידים בתקופה קצרה ביותר ומתוך סיטואציה ייחודית.

      "הסכם השלום עם לבנון היה מעין 'ניצול הצלחה' של מצב שנוצר", אומר מרידור. "צריך לזכור שני דברים: זמן קצר לפני המלחמה הסתיים פינוי חצי האי סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים. היתה אווירה של הסכמי שלום עם מדינות ערב והיתה אמירה כי 'לבנון תהיה המדינה השנייה שתחתום על הסכם שלום עם ישראל'. יתרה מכך - פעילותה של 'הגדר הטובה' באזור מטולה בשנים שלפני המלחמה הביאה למצב שבו מכוניות לבנוניות עם מספר רישוי לבנוני היו מסתובבות בצפון הארץ, פועלים מדרום לבנון עבדו בתוך מדינת ישראל והרוויחו כסף ישראלי, סחורות עברו מצד לצד וכך, בפועל, היה מצב שבו הגבול היה יחסית פתוח ושקט, אף שלא היה הסכם רשמי".

      לפי מרידור, גם מטרותיו של מבצע שלום הגליל, שהפך בהמשך למלחמת לבנון הראשונה, לפחות בתחילתו, לא היו אמורות להביא להסכם בין ישראל ללבנון. "המטרה שעמדה בבסיס המבצע היתה הרחקת ארגוני המחבלים לטווח 40 קילומטרים מגבול ישראל", הוא אומר, "לא דובר על מה שבפועל קרה אחר כך - ההתנגשות עם הצבא הסורי וכיבוש ביירות".

      אומרים שהסכמי שלום תלויים לא מעט באנשים שחותמים עליהם. מול ישראל עמד אז אדם שהיה לפרקים אכזר, לפרקים עיקש, לפרקים ידיד וכפי שיתברר בהמשך, לפרקים לא: בשיר ג'ומאייל, בנו הצעיר של פייר ג'ומאייל. האב ייסד את ה"כתאיב" (הפלנגות) על פי דגם האס.אס, שלמד להעריץ עת שהה בברלין כספורטאי במשלחת הלבנונית באולימפיאדת 1936. הבן ירש מאביו כמה תכונות שהפכו אותו לאחד ממנהיגי העדה הנוצרית בלבנון במלחמת האזרחים שהשתוללה במדינה מאז 1975 וליריב מתוחכם וידיד מתוחכם לא פחות לצדדים המעורבים.

      "ג'ומאייל מעולם לא התכוון להפוך לבעל ברית יחיד של ישראל כיוון שהדבר היה מזיק ליחסיו עם העולם הערבי ועם יתר גורמי הכוח בלבנון", אומר פרופ' אייל זיסר, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ואחד המומחים הגדולים להיסטוריה של לבנון וסוריה בעת החדשה. "למרות זאת הוא הצליח לטעת בקרב בני שיחו וידידיו בישראל בשנים שלפני המלחמה את התקווה כי יהפוך לבעל ברית קרוב". לטענה זו, המייחסת לג'ומאייל את אסטרטגיית "השתמש וזרוק" ביחסיו עם ישראל, שותפים לא מעט אנשים כאן בארץ, חלקם מתוך אלה שהאמינו אז כי בכוונתו של הנשיא הלבנוני להגיע להסכם שלום, הן מתוך הכרת תודה על מאמציה להעלותו לשלטון, הן מתוך אינטרס לבנוני.

      וכך, לאחר שצה"ל פלש ללבנון ביוני 1982, היכה מכה כואבת בצבא הסורי, הגיע לביירות, כבש את חלקה הגדול ויש אומרים שהביא באופן פיזי לבחירתו של בשיר ג'ומאייל למשרת נשיא לבנון (פרופ' זיסר: "אני מכיר את הסיפורים וגם פגשתי כמה אנשים שסיפרו שהיו שם. כנראה צה"ל וידא שהוא ייבחר". השר מרידור: "אמריקה וישראל עזרו לבחירתו, זה היה אינטרס של כולם") הגיעה העת, לפחות על פי התפיסה הישראלית, להתחיל ולדבר על הסכם שלום בין שתי המדינות.

      "כל צד יימנע מלארגן וליזום איומים למעשי לוחמה"

      (מתוך הסכם השלום בין ישראל ללבנון)
      בשיר ג'ומאייל נבחר למשרת נשיא לבנון וכמעט מיד הפך הלחץ הישראלי לחתימת ההסכם ללחץ מאסיבי. בראיון לישעיהו בן פורת סיפר אריאל שרון, שהיה שר הביטחון בתקופת המלחמה: "נשאלתי אם ישראל תהיה מוכנה לחתום על חוזה הגנה עם לבנון. התשובה שלי היתה שישראל תהיה מוכנה לחתום על חוזה הגנה עם לבנון או על ברית הגנה עם לבנון בתנאי שלפני זה יהיה חוזה שלום בין ישראל ללבנון. רק על בסיס של חוזה שלום גלוי, אמרתי, יוכל לבוא גם חוזה ההגנה, אבל הסכם השלום חייב להיות גלוי". אבל לבשיר ג'ומאייל היו כוונות אחרות.

      "ג'ומאייל רצה להפוך לנשיא לבנון ובכך לחזק את משפחתו ואת מעמדו", מסביר פרופ' זיסר. "ישראל היתה כלי שהיה אמור לסייע לו לבוא בדברים עם הסורים ועם יתר הגורמים בלבנון מעמדת כוח. הוא לא התכוון בשום פנים ואופן להפוך לידיד ולבעל ברית של ישראל על חשבון כל היתר. בסופו של יום הוא היה צריך ממילא לחזור אל בני עמו בלבנון - הסונים והדרוזים, ולכן העניין הישראלי פשוט לא התאים לו".

      כך נוצר מצב שבו מצד אחד דרשה מדינת ישראל מבשיר לפרוע את השטר, אולם מצד שני ידע בשיר כי פירעון השטר יעלה לו במחיר יקר, יקר מדי. היה זה הרקע לשיחות הקשות שאותן ניהל עם אריאל שרון ומנחם בגין לאחר בחירתו לנשיאות. הוא ידע כי חתימת הסכם שלום מלא וגלוי עם ישראל תוביל אותו אל מקום שממנו אין חזרה.

      את המצב המורכב, העדין והמסוכן שבמרכזו עמד ג'ומאייל אפשר להבין, לראות ולשמוע בצורה נדירה וברורה ב?54 שניות שבהן הנציחה אותו מצלמת הערוץ הראשון עומד ומדבר עם דן סממה ז"ל, כתב הערוץ הראשון, במה שידוע היום בתור הראיון המצולם היחיד שקיים ג'ומאייל עם עיתונאי ישראלי.

      הראיון התקיים בביכפאייא, הכפר של חמולת ג'ומאייל, ובשיר מצולם בו עם פייר ג'ומאייל, אביו הישיש, ועם אחיו הבכור אמין, שירש אותו כנשיא לבנון לאחר הירצחו.

      במהלך הראיון נראה הכתב סממה אומר לג'ומאייל משפט בודד, אבל כזה שמגלם בתוכו את השאיפה הגדולה, האולטימטיבית ואולי הנאיבית של מדינת ישראל, מהרגע שבו קמה - התקווה לשלום עם מדינה ערבית: "ראש הממשלה מנחם בגין מקווה שיהיה שלום עם לבנון ואתה הנשיא לשש השנים הבאות".

      אבל האיש שניצב מול המצלמה אינו אנואר סאדאת וגם לא המלך חוסיין, והוא לא מתכוון למלא את השאיפות הישראליות. ג'ומאייל לא מתכוון להציג עצמו כבעל ברית של הישראלים וכמי שכרת עימם חוזה שלום.

      שפת גופו המכווץ ועיניו שאינן מביטות למצלמה בעודו מדבר העידו כאלף עדים אילמים על הלחץ הפנימי והחיצוני שבו היה נתון. המילים שבהן הוא בחר לענות על ההנחה האופטימית שאותה שטח בפניו הכתב הישראלי, מעידות במפורש על הכיוון שבו בחר ללכת, כיוון שאינו הכיוון הישראלי האופטימי של הסכם שלום פומבי וגלוי.

      "אנו מאחלים שיהיה שלום בינינו לבין כל העולם", הגיב ג'ומאייל, והפך במחי משפט אחד את עניין השלום בין שתי המדינות למשהו הדומה יותר להכרזה היוצאת פעם בשנה מפיה של מיס תבל.

      מיד לאחר מכן הוא המשיך ודיבר על הסבל של העם הלבנוני בשמונה השנים האחרונות, קרי מאז פריצתה של מלחמת האזרחים בשנת 1975. שוב, מדובר בעניין לבנוני פנימי ואין כל אזכור לשאלה שאותה נשאל. לא כל שכן, ג'ומאייל לא הזכיר את המילה ישראל במשך כל אותן 54 שניות. הוא צינן את ההתלהבות הישראלית והזכיר כי לאחר שנבחר לתפקיד הנשיא תקום ממשלה חדשה והיא זו "שתדון ותחליט בעניין יחסינו".

      אבל את הדובדבן או את הגלולה המרה שמר בשיר למשפטים המסיימים של אותן 54 שניות. "אנחנו נדרוש את יציאתם של הכוחות הזרים וכל הכוחות הצבאיים מארצנו", הוא אמר בתקיפות לסממה, "ניקח את האחריות והאופציות שיעמדו לפנינו בעתיד בקשר לשאלה זו".

      יש לא מעט ישראלים, בעיקר מאנשי קהילת המודיעין וזרועות הביטחון בעבר ואלה שעסקו במגעים עם הנוצרים וג'ומאייל, שעבורם היה משפט זה ההוכחה הניצחת לכך שהנוצרים בלבנון בראשות בשיר ג'ומאייל פשוט רימו את מדינת ישראל.

      מדינת ישראל ציפתה כי ג'ומאייל יכיר לה תודה על המלחמה שאליה יצאה, מלחמה שאף העלתה אותו לשלטון, וציפתה כי יכרות הסכם שלום בין המדינות ויצהיר על הרצון בהוצאת הכוחות הסוריים מאדמתה של לבנון.

      אלא שג'ומאייל לא פסע בנתיב הזה. הוא דיבר על הוצאת כל הכוחות הזרים מאדמת לבנון, כלומר גם כוחות צה"ל מלבד הצבא הסורי, ודיבר על האופציות הפתוחות בעתיד: שום דבר לא ידוע עדיין ואין כל ערובה כי הסכם שלום בין המדינות ייחתם. בראייה היסטורית ניתן אולי להביט כיום בראיון הקצר ולהבין כי היתה זו הפסיעה הפומבית הראשונה בדרך אל התנפצות החלום של חוזה השלום בין ישראל ללבנון.

      "ולאור סיום מצב המלחמה, ייזמו הצדדים משא ומתן בתום לב"

      (מתוך הסכם השלום בין ישראל ללבנון)

      ב?23 באוגוסט 1982 הגשים ג'ומאייל את חלומו, שהיה גם חלומו של אביו ובמידה מסוימת גם חלומם של לא מעט ישראלים, ונבחר למשרת נשיא לבנון. הוא ידע כי הסוגיה הבוערת ביותר המוטלת לפתחו, הסוגיה שעליו להסדיר במהירות כי היא המפתח לעתידו ולעתיד לבנון, היא סוגיית הסכם השלום עם מדינת ישראל.
      וכך, שבוע לאחר שנבחר, הוא טס לפגישה המפורסמת עם מנחם בגין ז"ל בנהריה. שם, בעיר החוף הקטנה, התנגשו במלוא העוצמה האינטרסים השונים ושתי תפיסות העולם השונות כל כך זו מזו.

      ג'ומאייל העלה את ההצעה כי היחסים בין ישראל ללבנון יהיו כמתכונת היחסים בין ישראל לבין איראן של השאה, קרי יחסים בעלי פרופיל נמוך שעיקר מהותם הוא פעילויות המתבצעות "מתחת לפני השטח". בגין, לעומתו, דרש במפורש כי ג'ומאייל יחתום על הסכם שלום מלא עם ישראל, והזכיר כי ללא הסיוע הישראלי הוא לא היה נבחר לנשיא, וכנראה גם רמז כי כוחות צה"ל לא ייסוגו מדרום לבנון אם לא ייחתם הסכם שלום.
      הנשיא הלבנוני זעם. הוא הסביר שוב ושוב כי אנשיו לחמו במשך שנים ארוכות והקריבו קורבנות כה רבים למען מטרה אחת - לבנון חופשייה מנוכחות הסורים ומהשפעתם של ארגוני הטרור הפלשתינים. "לא הקרבנו כה הרבה", הוא אמר, "רק כדי לקבל כוח כובש נוסף על אדמתנו". הפגישה הסתיימה ללא תוצאות ובכעס משני הצדדים.

      אלא שג'ומאייל המשיך להלך על החבל הדק. לפי כמה דיווחים הוא אמר באותו שבוע לדוד קמחי ז"ל, שהיה אז מנכ"ל משרד החוץ ואחד הישראלים הקרובים אליו: "אנא אמור לאנשיך להיות סבלנים. אני מחויב לחתימת הסכם שלום עם ישראל, אני רק זקוק לזמן. מקסימום שנה, משום שעלי לכלכל בתבונה את צעדיי עם העולם הערבי".

      אלא שהדבר היחיד שלא היה לג'ומאייל הוא זמן. ב?14 בספטמבר 1982, עוד לפני שנכנס לתפקידו כנשיא לבנון, הוא הגיע אל המקום שבו האמין כי הוא בטוח מכל פגע, מטה הפלנגות באשרפייה. הוא התייצב על דוכן הנאומים והחל לדבר אל אנשיו, בלי לדעת כי זו הפעם האחרונה.

      בחדר קטן בקומה מעל ראשו כבר תיקתק השעון שהוצמד למטען החבלה שאותו הניח חביב טאנוס שרתוני, איש המפלגה הסורית הלאומית. הפיצוץ האדיר שהחריב את מטה הפלנגות קבר הרבה יותר מאשר את בשיר ג'ומאייל ואנשיו.

      אבל מותו ומה שבא בעקבותיו: כניסת כוחות צה"ל למערב ביירות, הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה, ועדת כאהן בישראל ובחירתו של אמין ג'ומאייל לנשיא לבנון, לא עצרו את התקדמות ההסכם. נציגות של משרד החוץ שנפתחה בביירות עסקה בקידום והתוויית ההסכם, וכך ב?17 במאי 1983 נחתם ההסכם בין ישראל ללבנון. את נוסח ההסכם המלא ניתן למצוא היום באינטרנט והוא מקפל בתוכו את החזון הישראלי על הסכמי שלום - חיים שלווים, גבולות משותפים ומוכרים, הבנות בנושאי ביטחון, מסחר, יחסי גומלין ושאר עניינים המעסיקים מדינות בעלות גבול משותף ושקט.

      "ועדה משותפת... תחל לבחון את תביעות אזרחי כל צד לגבי רכוש בשטח ארצו של הצד האחר"

      (מתוך הסכם השלום בין ישראל ללבנון)

      ההסכם לא חי חיים ארוכים. מותו של בשיר ג'ומאייל סימל יותר מכל את העובדה כי יש באזור כוח רב עוצמה אחר, שלא יתיר התנהלות עניינים שקטה בלבנון. "ההסכם נחתם, אך הסורים הצליחו להפוך את העניינים ולכוון אותם בהתאם לאינטרסים שלהם" אומר השר מרידור. "הם כמובן לא התכוונו לסגת מלבנון". ואכן, נדרשו עוד 22 שנים ורצח של מי שמילא בעבר את תפקיד ראש ממשלת לבנון - רפיק אל?חרירי - כדי להצית את "מהפכת הארזים" שהביאה להוצאת הכוחות הסוריים מלבנון.

      "ההסכם נחתם בין נציגי שתי המדינות, אולם כדי להפוך להסכם רשמי היה עליו להיות מאושרר בידי בית הנבחרים הלבנוני. הנשיא אמין ג'ומאייל מעולם לא הביא אותו לאשרור, מה שסתם את הגולל על ההסכם", מסביר פרופ' זיסר, "מאוחר יותר הוא גם בוטל בצורה פורמלית".

      ואכן, לאחר שראה מה עלה בגורל אחיו שהעז לפלרטט עם רעיון הסכם שלום עם ישראל, העדיף הנשיא אמין ג'ומאייל לפעול בדרך שלא תביא עליו גורל דומה.

      האם ניתן להקיש ולהסיק מחייו הקצרים וממותו בטרם עת של הסכם השלום בין ישראל ללבנון אל תקופתנו אנו ואל התהליכים שבהם נמצאת מדינת ישראל? השר מרידור סבור שלא.
      "הסכמי שלום לא תלויים בכך שמי שחתם עליהם יישאר בחיים", הוא אומר. "הנה, סאדאת נרצח, לאו דווקא בשל הסכם השלום עם ישראל, אבל העובדה היא שההסכם חי וקיים גם היום, כמעט 30 שנה לאחר הרצח. גם רצח רבין ז"ל לא שינה בצורה דרמטית הסכמים שעליהם חתמה מדינת ישראל. לדעתי אין כל דמיון בין המצב ששרר אז למצב השורר היום ואין להסיק מהאירועים אז על האירועים כיום".

      מאז כניסתו של צה"ל ללבנון בשנת 1982 ועד היום, הפך הגבול שהיה השקט ביותר מאז 1948 לאחת החזיתות החמות והלוהטות שידעה מדינת ישראל. השהות בת 18 השנים בארץ היפה והמקוללת שעיצבה דורות שלמים של לוחמים בצה"ל; הנסיגה בשנת 2000 שהציפה שוב את האשליה כי הגבול הזה הופך שוב לגבול שקט; והמלחמה בשנת 2006 שהמחישה כי לבנון לא חזרה עדיין להיות השכנה השקטה מצפון.

      לא ברור אם בעתיד הקרוב או הרחוק תחתום מדינת ישראל על חוזה שלום עם לבנון. ההווה אינו מבשר על כיוון זה, אבל מבין כל הלקחים שהשאיר אחריו הסכם השלום עם לבנון משנת 1983, כדאי אולי לזכור את הלקח העיקרי: הסכם שלום שבו אחד הצדדים נהנה מעוצמה רבה ואילו הצד השני חש חלש יותר לא יחזיק כנראה מעמד.

      שני הסכמי השלום של מדינת ישראל עם מדינות ערביות שקיימים היום הם הסכמים שנחתמו בין צדדים שראו עצמם שווים לכל דבר ועניין. דפיו המצהיבים של הסכם השלום עם לבנון בגנזך המדינה הם עדות חזקה לטיעון זה. כדאי אולי לזכור לקח זה כאשר ניגשים לכינונו של תהליך השלום הבא.

      לבנון לאן?

      במזרח התיכון, מסביר איש מודיעין ותיק, כולם משחקים שחמט על שני לוחות: אחד גלוי, כזה שגם אם המהלכים מתרחשים בחדרי חדרים, אפשר לקרוא עליהם למחרת בעיתונים, והלוח השני אחר, חשאי, מתחת לשולחן. המציאות בשטח, לרוב, היא תוצר משולב שנובע מפשרה בין מהלכים שנחשפו לבין אלה שבלאו הכי הפכו לגלויים.

      בשנים האחרונות צילו של ענק אלים משנה את הכללים. איראן מנסה לשנות את העובדות בשטח והבייבי שלה הוא לבנון. מבחינת ההנהגה האיראנית, כל השחקנים על המגרש הם בובות שאפשר לנייד. מי שלא פועל לפי הכללים מסולק מהבמה, גם אם מדובר ברצח של ראש ממשלה אהוד בלבנון, כפי שהיה בשנת 2005 עם רפיק אל?חרירי.

      האיום מאיראן כפול: המירוץ לגרעין מצד אחד וניסיון ליצור "מניפה שיעית" מאידך. זוהי כוונה להפוך לבנות חסות מדינות וישויות במזרח התיכון. עיקר המאמץ ממוקד בלבנון וברצועת עזה, כאשר המהלכים המתוכננים הבאים הם לזרוע אחיזה בעיראק ביום שאחרי עזיבת הכוחות האמריקניים וכריתת ברית אסטרטגית עם טורקיה, בדומה לזאת שכבר קיימת עם סוריה.

      ההצלחה הגדולה ביותר של האיראנים, בינתיים, היא באחיזה האיראנית בלבנון. יש אומרים הצלחה גדולה יותר אפילו מתוכנית הגרעין שמתעכבת שוב ושוב. במהלך 20 השנים האחרונות משטר האייתוללות הצליח מאוד להפוך את לבנון למדינת הלכה שיעית. אותה מדינה רבגונית, שפעם עוד ראו בה מונאקו של המזרח התיכון מתבוססת במשחק שגדול עליה. היום ברור שהכוח המשמעותי בלבנון הוא חיזבאללה, וברור שחיזבאללה הוא נטע זר בלבנון. עם סוריה חלשה, איראן הופכת לבעלת הבית בארץ הארזים.

      הדרמות הגדולות של השבוע שוב הוכיחו, הן בתוניסיה והן בלבנון, את אי היציבות באזור. השינוי יכול להגיע בהתקוממות עממית מתואמת עם הצבא, או במהלך מתוכנן להפיל ממשלה עם פרישה מהקואליציה. גם אם לא מדובר בטילים שהתעופפו באוויר כדי לקבוע עובדות בשטח, ברור לכולם שמדובר במהלכים כוחניים שעלולים להשפיע על השכונה כולה. ובשכונה הזאת הבריון רוצה להרוג אותנו. תמיד גם יהיה מי שיאשים אותנו, כך שהשאלה "לבנון לאן?" יכולה להפוך בן?רגע לשאלה "יחסינו עם לבנון לאן?".

      * השתתף בהכנת הכתבה: שלמה צזנה