אני דור שלישי לדיפלומטים, עובדי שירות החוץ הישראלי. סבי, יצחק בבלי ז"ל, היה שגריר ישראל בדרום אפריקה בשנות החמישים. אבי, מיכאל (מיקי) יבדל"א, ייצג את המדינה כדיפלומט בשש מדינות במשך 36 שנה. אני עצמי הצטרפתי לשירות החוץ לפני עשרים שנה. מאז 1954 תמיד היה בבלי אחד בשירות החוץ (ולעתים שניים יחד). אבל השרשרת עומדת להישבר.
התחנכתי בבית בו צמד המילים "שירות המדינה" לא היה מביך, ו"שליחות", "ציונות", "תרומה למולדת" היו מושגים שכיחים. בתור ילד, אני זוכר היטב איך כל אירוע במזרח התיכון תורגם מיד לחופשה שבוטלה ברגע האחרון, ואיך "המצב" אילץ אותנו לשלם מחירים גבוהים כמשפחה. הכל למען המדינה. האיומים על חיינו היו דבר שבשגרה: כילדים ידענו שברחוב אסור לדבר עברית "כדי שלא ידעו שאנחנו דיפלומטים מישראל" והתרגלנו לראות את אבא רוכן מתחת לגלגלי המכונית כדי לחפש מטען נפץ. חברים שלנו, ילדי דיפלומטים, איבדו אבא ואמא בפיגועים נגד שגרירויות. פחדנו, אבל למדנו לחיות עם מאבטח חמוש שישן על הספה בסלון.
כל כמה שנים החלפנו מדינה, שפה, תרבות וחברים. עד גיוסי לצבא בגיל 18, חייתי 13 שנים בחו"ל, במהלכן נתלשתי מהבית ומהסביבה שבע פעמים. כשהיינו שואלים את אבא למה הוא לוקח על עצמו סיכונים כאלה, ומדוע המשפחה צריכה לשלם מחיר כה כבד, התשובה הייתה קבועה: למען המדינה, זו שליחות, אנחנו מגנים על ישראל, מישהו חייב לעשות את זה. אחרי סיום לימודיי באוניברסיטה ניגשתי למבחנים לקורס צוערי משרד החוץ. המטרה הייתה ברורה: לייצג את המדינה, להגן עליה, להילחם למענה, גם תוך סכנה אישית לי ולילדיי, ולמרות המחיר הכבד שידרוש הדבר מהתא המשפחתי.
בגיל 45 אני עדיין תלוי כלכלית בהוריי
חבריי ואני התגייסנו למשרד החוץ מתוך רצון אמיתי לתרום למדינה. איש מאיתנו לא התגייס מתוך כוונה להתעשר, אבל גם לא מתוך כוונה לממן מכיסינו את השליחות. היום, בגיל 45, אני עדיין תלוי בסיועם הכלכלי של הוריי ושל הורי רעייתי. זה מצב לא נורמלי.
עוצמתה וחוסנה של מדינה נשענים על מספר נדבכים. נדבך אחד, מרכזי ודאי, הינו העוצמה הצבאית. אבל לא די בה בלבד: אף מדינה אינה אי בפני עצמה, ונדבך נוסף בעוצמתנו הלאומית הוא קשרי החוץ של ישראל עם מדינות העולם, המתבטאים ביחסים מדיניים, כלכליים, תרבותיים ועוד. המאבקים באיום האירני, בארגוני הטרור, בדה-לגיטימציה, קידום יחסי המסחר של ישראל בעולם, כל אלה הינם מעיסוקו של דיפלומט ישראלי. אף מדינה ודאי לא ישראל לא יכולה לשרוד במצב של חרם וניתוק כללי משאר אומות העולם. בלי קשרי חוץ ענפים ייפגע הבטחון הלאומי שלנו אנושות. ללא המקצוענים, אנשי שירות החוץ, לא יכולה ישראל לנהל את קשרי החוץ שלה.
אולי הסוס יתרגל לתנאי רעב
הפגיעה המתמשכת בתנאי השכר של הדיפלומטים גורמת בטווח הארוך הן לעזיבתם של המוכשרים יותר והן לאי-גיוסם של הטובים ביותר. שחיקה של למעלה מ-60% במשכורת הריאלית יחסית לשנת 1993 מדברת בעד עצמה, כמו גם העובדה שמאות דיפלומטים חיים מתחת לקו העוני.
מספרים על בעל חוות סוסים, שבניסיון לחסוך בהוצאות נהג להאכיל את הסוס שלו קצת פחות מאשר ביום הקודם. הסוס כמעט התרגל אבל נפח את נשמתו. כך גם שירות החוץ של ישראל. תאכילו אותנו כל יום קצת פחות, ואולי נתרגל לרעוב או ששירות החוץ ינפח את נשמתו. נראה מה יקרה קודם. ועדת החקירה שתבדוק אז את התעמרות האוצר בעובדי משרד החוץ תגלה שהכתובת הייתה על הקיר ואיש לא פקח את עיניו. לי לפחות, דבר אחד ברור כבר עכשיו: לא אמליץ לילדיי להיות דור רביעי במשרד החוץ. אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי לממן אותם עד גיל 60.