ניטשה שכב מתחת לבטן המכונית, הוא ניסה להתחמם ולהסתתר מהרוחות. "בוא, צא משם, זה מסוכן מתחת למכוניות, פסססט פססט", אסתי מאכילה חתולי רחוב מאז שהיתה ילדה קטנה, אז אימא, היתה מניחה בתוך תיק בית הספר שקית אוכל במיוחד לחתולים, " שקית אחת בשבילך, אחת בשביל החתולים הרעבים, זה לא פשע להאכיל נשמה רעבה, נכון?"
ניטשה, החתול הג'ינג'י, מסתובב בשכונה בה אסתי מתגוררת ומזה חודשיים שהיא מאכילה אותו. "פסססט, בוא אליי מתוק שלי", ניטשה כופף את הגב שלו וזחל מתחת למכונית, הוא מזהה את אסתי ומניח את שתי הידיים שלו על הרגליים שלה ומתחיל לצווח ביללות של חתול רעב. היא מייד מוציאה את שקית האוכל ומפזרת על המדרכה. הוא אכל ואכל ואכל בלי להרים את הראש, כמה זמן לא אכלת? כמה שעות? כמה ימים? משסיים את מנת האוכל, חיכך את ראשו העגול ברגליה, קפץ על הספסל והחל מיילל. אסתי התיישבה לצידו על הספסל וליטפה את ראשו, הוא טיפס עליה והתחיל להתחכך בה שוב ושוב, "איזה נמר יפה אתה!
תראה איך אתה דומה לאריה קטן!" הוא התיישב עליה והתחיל לגרגר. כן, חתולים מחזירים אהבה בדרך נפלאה. גשם אדיר התחיל לרדת.
אסתי בת 42 (אבל עם נפש של ילדה), עובדת בניקיון בתים (בשכר זעום), "מה יש לך לקנות כל הזמן אוכל לחתולים? תדאגי קודם לעצמך!", אומרת לה אחותה, "את משוגעת! משוגעת כמו אימא"! "כן, אני משוגעת על חתולים. משוגעת מאהבה" עונה אסתי וצוחקת ולא מוסיפה עוד מילה כדי להצדיק את מעשיה. אסתי יודעת שהאויבים הכי גדולים של החתולים הם לא הכלבים ולא העורבים וגם לא בני אדם רשעים. חורף אחרי חורף ליבה מתעצב על חתולי הרחוב. כשחתול רחוב מתקרר או מקבל שפעת, המחלה לא עוברת מהר. את חתולי הרחוב אף אחד לא לוקח לווטרינר ולא נותנים להם כדורים, אחדים מהם מסתובבים מנוזלים, אחדים עם פרווה רטובה ומלוכלכת. אין להם משפחה שתדאג להם, הם בודדים במחלתם ומצבם הולך ומדרדר. למרבית חתולי הרחוב לא נותר זמן רב לחיות, אחרי החורף הראשון בחייהם.
אסתי עלתה במדרגות הבניין וניטשה אחריה. היא פתחה את הדלת והוא המתין קומה מאחור, כשנכנסה פנימה שמעה יללות מחדר המדרגות. היא פתחה את הדלת קלות והנה הוא עומד שם על מפתן הדלת מניד את ראשו מצד לצד ומחכה בנימוס לאישור להיכנס פנימה. שני חתולי הבית של אסתי הציצו לראות מי בדלת. אחד קימר את גבו והשני פלט קולות מאיימים להרחיק את האורח ככל הניתן. אסתי הניחה לו קערת מים ואוכל מחוץ לדירה וסגרה את הדלת, היא ידעה שאין לה כסף לטפל בחתול נוסף. הגשם דפק על החלונות וכפות הידיים דפקו על הדלת. הוא נכנס פנימה למורת רוחם של החתולים הביתיים שהמשיכו לאיים עליו בקולות שאגה קלים. חתול חכם ניטשה, הוא נעמד מאחורי רגליה של אסתי, לא נכנס למלחמות עם בעלי הטריטוריה. אסתי גערה בהם, "קרטמן ואריק! אתם חתולי בית מפונקים! לכם יש מיטה לנוח בה ושמיכה נעימה להסתתר בתוכה כשקר, אבל מה יש לחתול מסכן ברחוב"? אסתי ידעה על גורלם של חתולי הרחוב בהשוואה לחתולים ביתיים: חתולי רחוב חיים כשנה וחצי ואילו חתולי בית חיים פי 10, כ- 15 שנים. אסתי ניקתה את ניטשה והכניסה אותו למיטה, גופו רעד מקור.
בדיוק מזה היא חששה כל כך. שהוא יהיה כזה חמוד והיא תעמוד לצידו ולא תוכל לעזוב אותו, אבל בוקר למחרת הוא יילל ליד הדלת וביקש לצאת והיא הוציאה אותו החוצה. והכניסה אותו שוב כשהיה גשום ועוד פעם כששמעה קרב חתולים מהרחוב וזיהתה את קולו והסתכלה מהחלון וראתה שהוא חוטף מכות. בכל פעם כשזיהתה סכנה מהרחוב הכניסה אותו לבית, אריק וקרטמן כבר הסתגלו לנוכחותו. כשהיה חוזר פצוע מקרב חתולים, היו לה רגשות אשם שהיא מפנקת אותו יותר מידי ואולי אפילו מחלישה אותו. אם ניטשה ישרוד את החורף הזה. זה יהיה בגלל שאסתי מטורפת. מטורפת מאהבה. בדיוק כמו אימא.