בהכרעת הדין המלאה של נשיא המדינה לשעבר משה קצב, שפורסמה בתחילת השבוע התרעמו השופטים על הסיקור התקשורתי של הפרשה. אפשר להבין את כעסם של השופטים; כל מי שמערכת המשפט יקרה לו, צריך לרצות שמשפט יתנהל בין כותלי בית המשפט. רק שם מוצגות כל הראיות, רק שם יש די זמן, פנאי וקשב לבחון כל ראיה לעומקה, לשמוע כל עדות בהקשרה, להסביר כל פרט באופן מעמיק ולקבל את מגוון ההתייחסויות האפשריות אליו. רק כך צריך להתנהל משפט ורק על בסיס בחינה משפטית שכזו יש לקבוע אשמתו הפלילית של אדם ולגזור את עונשו.
ואולם, העובדה שהתהליך המשפטי צריך להתנהל בצורה מסודרת ולפי כל כללי סדרי הדין, אינה אומרת שאין כל מקום לדיון ציבורי. במקרה של נשיא מדינה הנחשד בעבירות מין, לא רק שיש מקום לדיון שכזה, אלא חובתם של כלי התקשורת לנהל אותו. משה קצב ביצע את מעלליו מלשכות מפוארות בהן אנו כאזרחים הושבנו אותו, באמצעות כוח שאנו כאזרחים נתנו לו, והוא התעקש לשמור על הכוח הזה גם כשהתפרסמו ברבים המעשים, שהוא לא היה צריך לחכות להכרעת הדין בשביל לדעת שעשה-גם עשה. היעלה על הדעת שבחברה פתוחה הנשיא ייחשד במעשים מעין אלה ותקשורת חופשית לא תביא בפני הציבור כל פרט מידע רלוונטי לקבוע האם הומלך עליו אנס סדרתי?
הבעיה אינה עצם הסיקור התקשורתי, אלא איכותו. כל השקרים, הכזבים וההטעיות שניסו להפעיל קצב ואנשיו בבית המשפט, נוסו ביתר שאת כנגד כולנו באמצעות התקשורת. היו כלי תקשורת שהתמסרו להם. בחוגי הברנז'ה היה ידוע כי יש כלי תקשורת שהחליטו לתמוך בעמדת הקורבנות ויש כלי תקשורת שהחליטו לתת רוח גבית לטענות קצב ואנשיו. העובדה שלכלי תקשורת יש עמדה, גם היא אינה פסולה. לשם כך יש לנו עיתונאים, כדי שיבחנו עבורנו את המציאות, יחקרו בה ויציגו את ממצאיהם לציבור. לא כדי להעניש אדם, לא כדי לקבוע אשמה פלילית, אלא כדי לתת לציבור כלים לגבש עמדה ולהיות מעורה בעניינים החשובים שעל סדר היום הציבורי. הבעיה מתחילה כאשר בירור האמת והצגתה מוכתבים מאינטרסים מסחריים של העיתון או מהתחרות עם כלי תקשורת אחרים. בעניין זה היה ראוי שגוף כמו מועצת העיתונות ייתן את דעתו, אבל זו נתגלתה שוב בחולשתה.
האם התקשורת היתה צריכה למלא פיה מים?
ארבע וחצי שנים נמשכה פרשת קצב, מתוכה שנה בעודו נאחז בקרנות המשכן. קרוב לשלוש שנים לקח למדינה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירות אונס. האם משך כל התקופה הזו הייתה אמורה התקשורת למלא פיה מים? האם לא היינו צריכים מידע כדי לדעת שיש לדרוש את התפטרותו מהנשיאות ויפה שעה אחת קודם? האם לא היה ראוי להפיץ לציבור מידע כדי שיבין עד כמה שערורייתי הסדר הטיעון שנרקם בין חבורת אמיר-פלדמן-לביא לפרקליטות? לציבור הייתה לא רק זכות, אלא חובה לצרוך כמה שיותר מידע בפרשיה זו, ובלבד שיהיה מידע אמין שביסודו עבודה עיתונאית שמטרתה חשיפת האמת.
קצב וחבר מרעיו הם האחרונים שיכולים לבוא בטענות לסיקור התקשורתי. אנשי הנשיא לא סבלו מנחיתות בזירה התקשורתית. הם הפעילו צוות אנשי תקשורת יקר ומנופח, ועוד "מתנדבים" שהופיעו מכל עבר. חלק מכלי התקשורת אכן דיווחו על ראיות כנגד הנשיא לשעבר, והדיווחים האלה בעיקרם חפפו את המופיע בפסק הדין, כלומר נתגלו כאמיתיים. חלק אחר נתנו במה לגרסאות שהפיצו פרקליטיו ומקורביו של קצב, וכיום ברור לכולם שהם פשוט עשו עבודה עיתונאית גרועה. את כלי התקשורת שפרסמו אמת לציבור אין לגנות, אלה שהטעו את הציבור וראויים לגנאי הם אלו שהתמסרו לספינולוגיה מבית קצב.
ככל שנגרמה לקצב עוגמת נפש בגלל הפרסום התקשורתי, כטענת השופטים, מקורה בפרסום האמת לציבור. לשום אדם, קל וחומר לנשיא המדינה, אין זכות מוקנית ליהנות מאי-חשיפת פשעיו, וחשיפתם אינה פגיעה בזכות. משה קצב, שניצל את הציבור עשרות שנים כדי לספק את יצריו וצרכיו האישיים ביותר, גרם לציבור הישראלי עוגמת נפש רבה, ועליה הוא צריך לתת את הדין.
רועי פלד הוא מרצה בבית הספר למשפטים המסלול האקדמי המכללה למנהל והיה חבר בצוות התקשורתי של א' מבית הנשיא.