פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זעזועים: המזרח התיכון והחזון של אובמה

      ביסודות שעליהם מושתתת מדיניות ארה"ב במזרח התיכון הולכים ונפערים הבקיעים. האם ההפיכה שפקדה את תוניסיה תתפשט גם למקומות אחרים? לאלג'יריה? למרוקו? ולאן תתגלגל לבנון? לאן יוביל דו"ח רצח חרירי?

      והזעזועים לא נפסקים כאן. באפגניסטן נמשכת המלחמה בלי שנראה באופק ניצחון קרוב של כוחות נאט"ו על הטליבן ואל?קאעדה. בפקיסטן השכנה, עם הפצצה הגרעינית שיש לה ב"בוידעם", מתרבים הסימנים לאי?יציבות שלטונית ולהתגברותם של אלמנטים איסלמיסטיים קיצוניים. וזאת חרף האמצעים האדירים שוושינגטון מזרימה למדינה הזאת ולצבאה.

      ישראל עודנה אי היציבות הכמעט יחיד באזור כולו

      בעירק אמנם הורכבה סוף סוף ממשלה, אך ספק אם מרכיביה הראשיים מקבלים את השראתם הפוליטית מאמריקה. נראה כי אירן משפיעה יותר. ואם כבר אירן - נראה שאחמדינג'ד והאייתוללות ממשיכים להתל באמריקה בנושא הגרעיני. וגם אם בקצב הנוכחי, והודות לסנקציות ולאמצעים אחרים המופעלים נגדה, תגיע טהרן לפצצה רק בעוד ארבע שנים, כדאי לזכור שגם 2015 היא מעבר לפינה. ובינתיים גם סוריה ממשיכה להוליך את וושינגטון שולל - ולא בלי הצלחה.

      כל זה מוכיח פעם נוספת את האבסורדיות שבתיאוריה הנפוצה כל כך במערב, כולל בחוגים מסוימים בארה"ב, כאילו הסכסוך הישראלי?פלסטיני הוא הסיבה הראשית, או אף האחת והיחידה, לאי?היציבות ולכל יתר הבעיות במזרח התיכון. אדרבה, מתברר שכמו בעבר ישראל עודנה אי היציבות הכמעט יחיד באזור כולו.

      ממשל אובמה, בשתי שנותיו הראשונות, ריכז את מאמציו המדיניים וההסברתיים בעניין הישראלי?פלסטיני עד שהתעלם במודע או שלא במודע מהסימנים הברורים לרעידת אדמה מתקרבת במקומות אחרים. כמעט בכל גיזרה וגיזרה, מדיניות הפתיחות וההתקרבות לעולם האיסלמי והערבי העלתה חרס. היד שהנשיא אובמה הושיט לעבר הערבים ב"נאום קהיר" הידוע נשארה תלויה באוויר.

      המציאות העכורה במזרח התיכון מעמידה את ארה"ב בפני דילמות מדיניות קשות ומורכבות - ואף דחופות - כי הדברים עלולים להתפתח מהר מכפי שמישהו חשב או תיכנן. האם ההתרחשויות ישפיעו גם על מצרים? האם היציבות השלטונית בסעודיה מובטחת? מה יהיה בירדן? מכל מקום, הממשל האמריקני יצטרך להחליט מהר מאוד על סדר הקדימות שלו במזרח התיכון ועל הברירות האמיתיות העומדות לרשותו.

      אם ילך שבי אחרי האסכולה של אנשים כמו זביגנייב בז'ז'ינסקי, יועצו של הנשיא קרטר, וברנט סקוקרופט, יועצו של בוש האב - שניים המאמינים כי הדרך למזרח התיכון כולו עוברת בירושלים, כלומר ללא פתרון הסכסוך הישראלי?פלסטיני לא תיפתרנה הבעיות שארה"ב ניצבת בפניהן באזור כולו - אובמה עלול להחליט על צעדים שיהפכו את אמריקה ממתווכת הוגנת למי שתנסה להכתיב הסדר. בלי להתייחס כרגע לשאלה אם למהלך מעין זה יש סיכוי להצליח ומה תהיינה השלכותיו מבחינת ישראל - ברור שהדבר יבוא על חשבון הבעיות הבוערות יותר במרחב שמשתרע מצפון אפריקה ועד מרכז אסיה.

      וושינגטון אכן מתלבטת. בימים האחרונים נודע (וזה היה לפני האירועים בתוניסיה ובלבנון) שממשל אובמה פתח בעניין זה בסבב התייעצויות עם כמה גורמים חיצוניים. כן נמסר על הקמת שני צוותים. באחד חברים סמואל ברגר וסטיב הדלי, היועצים לביטחון לאומי של הנשיאים קלינטון ובוש הבן; השני בראשות מיודענו מרטין אנדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל ואחר כך עוזרה של מדליין אולברייט. שני הצוותים כבר החלו בעבודתם. זה של אינדיק נפגש בשבוע שעבר עם דניס רוס, ובנפרד עם אישים ישראלים ופלסטינים. השבועות הבאים אולי יראו לאיזה כיוון מתכוון ממשל אובמה ללכת בענייני המזרח התיכון.

      אולי דווקא מצב זה של "בין השמשות" מבחינה מדינית ייתן לישראל אפשרות ותמריץ להעלות יוזמות משלה?