ברכות ולא תנחומים למפלגת העבודה. מעין "ברוך שפטרנו" על אהוד ברק שלא שעה למינימום של מה שנדרש ממנהיג אחריות, הידברות, תקשורת, צוות, רצון לגדול ולהנהיג. על אהוד וגם על "חבריו" שאינם חברים ובוודאי עושים חשבון עקום בידיעה שאינם יכולים לשרוד בלעדיו; אבל גם איתו תוחלת חייהם קצרה. חבל שיש ביניהם נציגי ההתיישבות העובדת, שלא תלך למחוזות רעיוניים הזויים ותישאר באדמה ובמצע שהצמיח את תנועת העבודה מימיה הראשונים.
לא תנחומים יש לשגר למפלגת העבודה, אלא ברכות. אין כאן פרפורי גסיסה אלא לידה מחדש, בקיעת הביצה או התרת סבכי הגולם ויציאת הפרפר הכלוא לחיים חדשים. ההספדים כבר נאמרו, ולא תמיד על ידי חורשי טובה ובתום לב. אין מקום לשמחה לאיד אלא לשינוס מותניים ופתיחת תלמים חדשים. כי זה כל העניין, אין לנו מסגרת סוציאל-דמוקרטית אחרת. אין לנו ציונות אחרת ואין ולא תהיה ישראל אחרת; גם אם ירסקו אותה פסיקות הרבנים והזיות הגנרלים או נבלולי הקומבינה של הממשלה הזו.
הוואקום הוא לא בציבור , אלא בהנהגה
אני נכדה למפא"י, בת לרפ"י, מפא"י ותל"ם (מי זוכר) וחברת כנסת די מצליחה מטעם מפלגת העבודה- עד שהפכתי סגנית ראש העיר ת"א-יפו מטעם מר"צ וכעת עצמאית. לא זגזגתי ולא עברתי ממקום למקום, אלא שכולם התקבצו למקום בו אני ורבים אחרים עומדים. אין ואקום בציבור, רק בהנהגה. במוצאי שבת עמדנו באלפינו בעצרת להגנה על הדמוקרטיה, היינו כולנו במקום אליו מפלגת העבודה צריכה להתכוונן עכשיו, עם מר"צ וקדימה בחלקיה וכל מי שציוני וחפץ חיים כישראלי. החלטת הפרישה של אהוד ברק היא אות חיים למי שלא פרש איתו ולכל מי שנפשו נקעה מהמכות המונחתות כל יום על חושינו - על המוסר, על האמונה, על האמת ועל ההגינות.
אהוד ברק, שבעבר בישר על "שחר חדש", יפרוש ללילה הפרוש עלינו כחופת כיעור ואטימות. אנחנו בכוחנו הרב, עם הזקנים ועם הטף, עם גדול ורב וחכם, נפלס לנו דרך במדמנה ובסחי שמסביב ונעלה לראש ההר לאוויר הצח ואל החופש והשלום. חבל שהיה צריך להגיע לתחתית הזו כדי לפרוץ מעלה - אבל עכשיו זה בידנו.
יעל דיין היא חברת כנסת לשעבר במפלגת העבודה, בכנסת ה-13-15.