הגיע הקץ למשטר הרודנות של אהוד ברק בתוך מפלגת העבודה. לא עוד גחמות אישיות, לא עוד אובדן ערכים מכוננים של תנועת העבודה, לא עוד משיכה פוליטית של "תהליכי השלום" המתקיימים כביכול, לא עוד עבודה בעיניים על האמריקאים כאילו ברק נשאר המבוגר האחראי בישראל וכאילו הוא יביא את ביבי לתוך התהליך. לא עוד הליכה על קצה גבול החוקיות עם העמותות, בית ברל ועם הפיליפינית של נילי. בדומה לדיקטטור נמלט, ברק עלה בחופזה על מטוס מילוט, בלוויית סייעניו שמחון, וילנאי נוקד, ווילף , ונחת על אדמת הליכוד, שם קיבל מחסה פוליטי-מדיני מראש הממשלה.
האוזניים שמעו כבר את קולות ההתפטרות של הרצוג, ברוורמן, ובן אליעזר. כעת מופנות העיניים לעבר קבוצת עמיר פרץ, כבל, בן סימון ומג'אדלה, שבשעות אלו מתלבטים אם לצפור לעבר קדימה כבר עכשיו, או להמתין עם פרישתם ולחכות להתפתחויות או שמא לנטוש ולהקים סיעה נפרדת.
זהו רגע מכונן שיש בו חרדת התחסלותה של מפלגת העבודה למול תקוות התחדשותה ושובה למפה הפוליטית כפלטפורמה שלטונית ראויה הנלחמת על ערכים סוציאל-דמוקרטיים, שלום ושוויון, שלטון החוק, התיישבות עובדת וערכי בנייה וביטחון. להרצוג ישנה הזדמנות להתייצב צעיר ורענן, ועם תמיכתו של בן אליעזר, להפוך למנהיגה של מפלגת העבודה. שניהם, האחד כיו"ר והשני כחונך (ואולי כנשיא המפלגה) יכולים להשיב לה את התנהלותה הדמוקרטית, לחדש את חוקתה ולפעול בהוגנות ובשקיפות.
בן גוריון ופרס? רק ברק חושב שהוא בדמותם
אל תספידו עדיין את המפלגה הזו! או כמו שכתב המשורר דוד שמעוני : "אל ספוד אל בכות בעת הזאת ,עבוד!". הבוקר, בנאום הפרישה, ניסה ברק להעמיד עצמו כמנהיג בדמותם וברמתם של בן גוריון ופרס אולם זולתו אין איש בישראל המייחס לו ברצינות מעמד שכזה.
נתניהו קנה באמצעות המהלך הזה שקט קואליציוני. יש לו רוב מוצק בכנסת גם ללא הבית היהודי. הוא לא התחייב לקבל את הפורשים לליכוד בבחירות הבאות וזאת על אף שחלקם רוצה בכך. קבוצת פורשי ברק אינה מבחינה אלקטורלית: חלק מחבריה, דוגמת שמחון ווילנאי, בכלל שקלו לעזוב את המערכת הפוליטית באחרונה. לנוקד אמנם הובטח קידום, כמו גם לווילף, אך לא מדובר בשום אטרקציה מפלגתית.
ברק ופורשיו קנו להם חיי רגע ומפלגת העבודה קנתה לעצמה צ'אנס גדול להתחדשות ושיבה למעמד הפוליטי הראוי לה.
עו"ד חגי מירום הוא חבר כנסת לשעבר במפלגת העבודה, בכנסת ה-12-14