תקציר הכרעת הדין במשפטו של נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, הפנה בין היתר את אור הזרקורים לעבר מי שכונו "שליחיו הנאמנים", וסייעו לו בשיבוש העדויות או בהפעלת לחץ על המתלוננות. הכרעת הדין המלאה, שהותרה היום (ראשון) לפרסום, מרחיבה את התמונה, ומראה גם את הביקורת של השופטים על עדי ההגנה.
"כוכב" הביקורת, לו מוקדש פרק שלם בהכרעת הדין, הוא מקורבו של קצב, אורי יואלי, המכונה "המוציא והמביא". יואלי מילא תפקיד מרכזי בשתי ראיות שהוצגו במשפט קלטות של שיחות בינו לבין א' ממשרד התיירות, שההגנה החשיבה כראיה מכרעת לחפותו של קצב, וכן "מסמך הבנות" שנחתם עם א', ושלטענת הפרקליטות מהווה הוכחה לכך שקצב ניסה לגרום לא' לשמור על שתיקה בתמורה להטבות שונות.
יואלי, קובעים השופטים בהכרעת הדין, שימש כ"זרועו הארוכה" של קצב, והיה מעורב בפיוס המתלוננות ובפברוק ראיות נגדן. א' סיפרה במשפט כי יואלי היה "מכבה השריפות" של קצב, וכי היתה לו השפעה רבה במשרד התיירות. במסגרת זאת, ערך את "מסמך ההבנות", בעצה אחת עם קצב, ובו פירוט של הטבות שקצב מוכן תת לא' אם תעזוב "בצורה יפה".
"היה ברור לי שקצב שלח אותו עם הדברים הללו", העידה א'. יואלי, מנגד, אמר תחילה במשטרה כי "ייתכן" שהתבקש לכתוב את המסמך על ידי הנשיא או מישהו אחר, אך בעדותו בבית המשפט טען כי מדובר בדרישות של א' - טענה שהשופטים דחו. הם קבעו שמדובר במסמך שנועד "להקדים תרופה למכה", ולקנות את שתיקתה של א'.
אל תפספס
"יואלי לכלך את ידיו, והנשיא מחוץ לתמונה?"
יואלי גם קיים שיחות עם א' בעת שקצב נבחר לנשיא, וההגנה טענה כי משיחות אלו - שהוקלטו והוצגו כראיות - עולה שא' ביקשה לשוב ולעבוד עם קצב. דבר זה, טענו הסנגורים, לא מתיישב עם טענתה כי נאנסה על ידו.
יואלי טען תחילה כי הקליט את השיחות כדי להשמיען במרוכז לקצב, אולם מעולם לא השמיע לו אותן - בין השאר, משום שלדבריו, כשסיפר לקצב שא' מבקשת ממנו לעזור לה למצוא עבודה, הוא "ניפנף" אותו.
בהמשך המשפט סיפק יואלי שורה של הסברים אחרים להחלטתו להקליט את השיחות, ובסופו של דבר השתכנעו השופטים כי מדובר בעדות שקרית. בהמשך המשפט אף התגלה כי השיחות אינן קלטות מקור, ועלה החשד שהן "בושלו" כדי להציג את א' כמי שמעוניינת לשוב ולעבוד במחיצתו של קצב וליצור ראיה מזכה.
יואלי, התברר עוד, גם היה בסוד טענותיה של א' מבית הנשיא, וניהל גם עמה משא-ומתן, בעניין הוצאת מכתב המלצה עבורה מבית הנשיא.
קצב טען במשפט כי לא היה קרוב כל כך אל יואלי, ודחה את הטענות שהיה איש סודו. אולם השופטים לא קיבלו זאת. "דומה כי נוח היה לנאשם ליתן ליואלי 'ללכלך את ידיו' כשהוא נותר מחוץ לתמונה", כתבו השופטים. "לא יעלה על הדעת כי יואלי, חברו הטוב והנאמן, ישלח את ידו במעורבות בעניינים כה אישיים ואינטימיים של הנאשם - בלי ידיעתו מראש על כך".
"עדות 'מוזמנת' לפי צורכי הנאשם"
שני מקורבים בולטים נוספים שהכרעת סוקרת את פועלם הם רפי בן חור וצבי ברוקנר, שהיו בכירים במשרד התיירות בתקופת קצב. א' העידה כיצד השניים התנכלו לה "בכל עניין, קטן כגדול" בתקופה שאחרי האונס, כשקצב "מידר" אותה מהנעשה במשרד - הפסיק לשוחח עמה על ענייני עבודה, צעק עליה והשפיל אותה.
באחת מחקירותיה במשטרה, אמרה א' כי "זה נס" שיצאה שפויה מהמשרד, לאחר מה שעברה מידי השניים - שנזפו בה, הערימו קשיים על עבודתה והתלוננו עליה.
"במהלך תקופת המידור וההשפלה", נכתב בהכרעת הדין, "הלכה ונבנתה מסביב לא', באמצעות עוזריו הנאמנים של הנאשם, רפי בן חור וברוקנר, אווירה עכורה שנועדה להצדיק בהמשך את פיטוריה מהלשכה בתואנה של חוסר תפקוד מקצועי, תוך הסוואת הסיבה האמיתית לפיטוריה, והיא חוסר היענותה לנאשם ומיאוסו בה על רקע מרדנותה ואי הסכמתה להיכנע לו". גם א' ממשרד התחבורה שסביבתו של קצב החרימה אותה כאשר סר חינה.
השופטים גם ביקורת על העדים שזימנה ההגנה. כך לדוגמה, הם קובעים כי חזי צאיג, שהיה בזמן מעשי האונס מנכ"ל החברה הממשלתית לתיירות, לא אמר אמת כשהעיד שלא ייתכן שקצב אנס את א' במלון בירושלים, מכיוון שבאותו יום היה לו סדר יום עמוס. צאיג, בעו השופטים, לא הסתמך בעדותו על זכרונו אלא על יומנו של קצב מאותה תקופה, שהתגלה כלא אמין.
לגבי עד אחר, שסיפר כיצד הסיע את קצב חזרה לקריית מלאכי בזמן שבו טענה א' שנאנסה בלשכתו, כתבו השופטים כי עדותו "מגמתית, מוזמנת, ש'נתפרה' לפי צרכיו הספציפיים של הנאשם".