פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הבמה עוזרת לעמיחי להתמודד עם זיכרון הקרב

      הקרב בו השתתף בעת שירותו הצבאי עדיין רודף את עמיחי אלהרר. לאחר שאובחן כסובל מפוסט-טראומה, פנה עמיחי אל התיאטרון למציאת מזור ונחמה. שם, על הבמה, הוא סוגר מעגל

      הבמה עוזרת לעמיחי להתמודד עם זיכרון הקרב

      (צילום: שי מכלוף, עריכת וידאו: יותם בן-דוד, קריינות: אביב אברמוביץ')

      "כל בנאדם וחייל שעבר לידי, מעבר לכל חלון, היה מקפיץ אותי מהמקום. הייתה לי תחושה קבועה שהם בדרך אלי כל הזמן. תחושה שהנה זה קורה שוב. נפתחת האש ויורים עליי. אבל הפעם הם גם פוגעים. אני בלחץ, לא ישן טוב. יש לי חוסר ביטחון קבוע ואני לא מסכים לרדת ממדי הצבא. אני כל הזמן בכוננות". במילים אלו מתאר עמיחי אלהרר, בן 29, את התחושות שליוו אותו בימים שאחרי הלילה ששינה את חייו. היה זה קרב יריות פראי מול שני מחבלים בחודש מרץ 2003, בפאתי ההתנחלות נגוהות שבמורדות המערביים של הר חברון. כתוצאה מהמקרה, הוגדר עמיחי כנפגע פוסט-טראומה קשה.

      עמיחי, שחקן תיאטרון וסטודנט לבימוי במגמת התיאטרון של סמינר הקיבוצים, נחוש להתמודד עם עברו בכל פעם שהוא עולה על הבמה, במסגרת "הבועה-לי", ההצגה החדשה שבה הוא משחק. ההצגה היא סאטירה חריפה על קבוצת שחקני תיאטרון שמתיימרים לעשות סאטירה, והיא מהווה סגירת מעגל מבחינתו של עמיחי. בהצגה הוא משחק תפקיד של חייל שאף אחד לא טורח להקשיב לו ולשמוע את דעתו. בימאית ההצגה התוודעה למצבו של עמיחי ולכן גם בחרה בו לתפקיד. זיכרונות הירי מנגוהות והתחושות המייסרות שליוו אותו במשך השנים מתחברות להן יחדיו בהצגה ויוצרות תחושה אופטימית ומרגיעה של סגירת מעגל אחרי שנים של סבל.

      בשיחה עם וואלה! חדשות כמעט שמונה שנים אחרי, עמיחי חוזר בפעם הראשונה בחייו לאותה נקודה, לאותן תחושות באותו לילה גורלי.

      קרב יריות ממרחק של עשרה מטרים

      חודש מרץ 2003 היה מלא בימי שקט ושלווה בנגוהות. הנוף עוצר הנשימה שנשקף מערבה מההרים הירוקים הגבוהים לעבר הים, חיזק את אשליית השקט, על אף שמדובר בחודש של פעילות מבצעית לכל דבר באזור.

      עמיחי אלהרר היה סמל הקשר של הפלוגה שאיבטחה את היישוב והצירים הסמוכים אליו. אך ביום שישי בערב, בשעה 21:00, נקטעה השלווה הזו ברגע. עמיחי שמע בקשר הפלוגתי את החייל בעמדת התצפית הצפונית של היישוב מדווח כי איבד קשר עין עם שתי דמויות חשודות במרחק של 30 מטרים מהעמדה והקפיץ את כיתת הכוננות של הפלוגה. כולם התחילו לרוץ במהירות לכיוון העמדה, מרחק של 300 מטרים.

      מפקד הפלוגה גולן ותושב נגוהות שהיה לבוש בחולצת שבת לבנה, הקדימו את עמיחי והחיילים וניסו לברר את מיקומן של הדמויות החשודות. אותו תושב, שקטע את תפילות השבת ורץ למקום, הפציר בגולן ועמיחי לרדת מטה מטה אל עומק השטח על מנת לאמת או להפריך את הזיהוי. לא חלפו מספר שניות, ובלי שום התראה מוקדמת או תיאום מראש, ירד האיש אל השטח באופן עצמאי והתחיל במלאכת הסריקה. עמיחי וגולן הצטרפו אליו. אחרי הליכה של כ-50 מטרים בעלטה מוחלטת, האיש פותח באש לכיוון דמות חשודה וקרב יריות בלתי פוסק ממרחק של פחות מעשרה מטרים נפתח בין השלושה, לבין שני המחבלים שהסתתרו מאחורי מחסה הסלע.

      עמיחי שוכב על הקרקע ומנסה לזהות את מקורות הירי. התושב, מלא התושייה מחליט לזרוק את חולצת השבת הלבנה לכיוונו של אחד המחבלים וזה בתגובה מתרומם מעט, מזהה את עצמו ונהרג במקום מהיריות.

      הצליח להגשים את חלומו

      מטרים ספורים מאותו מחבל שנהרג, נמצא מחבל אחר אותו מזהה עמיחי. עמיחי פותח באש מדויקת שפוגעת במטען חבלה שמוצמד לגופו של המחבל ופיצוץ גדול מפלח את חלל האוויר וקורע את גופו של המחבל לשניים. אחד החלקים נוחת לצדו של עמיחי. האירוע מסתיים ובבוקר שאחרי עמיחי מגלה מספר רימונים שנזרקו לעברו על ידי המחבלים ולא התפוצצו מפני שנצרת הרימון מעולם לא שוחררה על ידי הזורק.

      חודשים ספורים לאחר אותה תקרית, השתחרר עמיחי מהצבא לתוך עולם מלא בחרדות. חלומות אלימים והתנהלות חולמנית הם אורחים קבועים בשגרת יומו.

      ההרשמה ללימודי התיאטרון בשנת 2005 הם הגשמה של חלום ילדות עבורו, אך גם הם לא מצליחים להקהות את הכאב שהצטבר. השנה הראשונה של עמיחי בסמינר נקטעת בשל חוסר השקט המתמיד והתחושה שאף סטודנט בחוג לא מסוגל לרדת לעומק תחושותיו הקשות.

      היה זה איציק ויינגרטיין, מנהל הסמינר, שידע אז מה לעשות. עמיחי נשלח על ידו לטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי. הוא אובחן כסובל מפוסט-טראומה והתחיל לקבל טיפול רפואי. לימודי התואר נמתחים כבר לאורך כמעט שבע שנים, אבל היום עמיחי מרגיש שהוא עומד על קרקע יציבה. אפילו בנגוהות, במקום שבו חייו השתנו מקצה לקצה.