פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שנה אחרי הרעש: האיטי אינה חוזרת לחיים

      מיליוני חסרי בית, תשתיות הרוסות לחלוטין, מגפת כולרה, פשע משתולל, משבר שלטוני וסיוע בינלאומי שלא מצליח לגרד את המשבר ההומניטרי. למרות ההבטחות לשיקום, האיטי עדיין רועדת בפחד

      רעידת אדמה בהאיטי (נדב נויהוז)

      ז'אן-שארל ז'וזף חולם לשוב לביתו, אבל הבית הזה אינו אלא ערימה של לוחות בטון מעוכים ומוטות ברזל מעוקמים. איפה שהוא מתחת לגל ההריסות הזה, עדיין נמצאת גופת אביו, ואילו הוא עצמו מתגורר כבר שנה באוהל. "לא אעזוב את המחנה עד שלכולם יהיה בית לשוב אליו", אמר השבוע בראיון לכתב ה"מיאמי הרלד". "זה החלום שלי. אני אהיה כאן עד הסוף".

      כשהאדמה רעדה בהאיטי באותו אחר צהריים חורפי לפני שנה בדיוק, הפכה בניינים כמו קלפים והרגה כרבע מיליון בני אדם, הבטיחו מנהיגי העולם לפעול במהירות כדי להקל על הסבל האנושי ולסייע בבניינה המחודש של המדינה. שנה לאחר מכן, המדינה הענייה בחצי הכדור המערבי עדיין נאנקת תחת כובד האסון, והקהילה הבינלאומית נוחלת כישלון חרוץ בכל הקשור ליכולתה להושיט סיוע נחוץ.

      העובדות היבשות, המכמתות את אחד האסונות הגדולים בהיסטוריה המתועדת, מספרות סיפור מצמרר: בשעה 16:53 ב-12 ינואר 2010, החריב רעש אדמה בעוצמה 7.0 בסולם ריכטר את עיר הבירה פורט-או-פרנס וסביבותיה. הרעש ארך בין 10 ל-20 שניות לבד, אך הותיר אחריו הרס בלתי נתפש: כ-230,000 הרוגים, יותר מ-300,000 פצועים ויותר ממיליון וחצי חסרי בית.

      רעידת אדמה בהאיטי (נדב נויהוז)

      למרות תרומות ומענקים בסך כ-10 מיליארד דולרים שזרמו לאי בשנה האחרונה ונוכחות קבועה של 12,000 חיילי או"ם ועובדי סיוע זרים, המצב כיום אינו טוב בהרבה: ההריסות עדיין מכסות את רוב שטחה של עיר הבירה, וכמיליון חסרי בית עדיין חיים באוהלים - נתונים לחסדיהם של גנבים ואנסים המסתובבים ברחובות.

      במהלך התקופה הזו נשמעו לא פעם הבטחות מלאות כוונות טובות במפגשים דיפלומטיים רמי דרג "לבנות עתיד טוב יותר" לאי מוכה הגורל. אך ככל שחולף הזמן, הן נשמעות יותר ויותר חלולות באוזניהם של התושבים - שמקץ שנה בקושי ראו כמה יסודות מונחים, ובינתיים מתמודדים עם מגיפת כולרה משתוללת ומשבר פוליטי חמור. הכישלון המהדהד הזה, שעתיים טיסה בלבד מארצות הברית, מעמיד בסימן שאלה גדול את יכולתו של העולם להתמודד עם אסונות טבע בסדר גודל כזה.

      לקראת יום השנה לרעידת האדמה, פירטו ממשלות וארגוני סיוע בינלאומיים את פעילותם בשנה האחרונה - רשימות של פרויקטים שאושרו ומומנו, אספקה שנשלחה, כוח אדם שמועסק באי ותוכניות לעתיד. לפי נתוני האו"ם, כארבעה מיליון בני אדם במדינה קיבלו מזון מארגוני הסיוע, מיליון וחצי קיבלו מחסה (בעיקר אוהלים), מים ראויים לשתייה חולקו ליותר ממיליון, ועוד כמיליון נוספים זכו להשתתף בתוכניות של עבודה יזומה.

      רעידת אדמה בהאיטי (נדב נויהוז)

      "כשעוברים בין האוהלים ורואים עם מה מתמודדים האנשים אחרי שנה, קשה להבין לאן כל הכסף הזה הלך", אומר מקנזי ז'אן-פרנסואה, סטודנט בן 25 מפורט-או-פרנס, בראיון לרויטרס. את הדעה הזו חולקים עמו רוב התושבים.

      טיול אקראי בפורט-או-פרנס יאושש עד מהרה את הרושם הזה: כל בדל שטח פתוח בעיר הפצועה הזו - הכיכרות, הרחבה מחוץ לארמון הנשיאות, שדה התעופה, מועדון הגולף, מורדות הגבעות שמחוץ לעיר - נכבש על ידי מצבורים של אוהלי ברזנט הולכים ומתבלים, שהצבע הכחול-לבן שלהם דוהה אט-אט בשמש ובגשם.

      גלי הריסות שהיו פעם בניינים, שתחת רבים מהם עדיין קבורות גופות, עדיין פזורים בכל פינת רחוב. למראה הכאוטי תורמים ערמות זבל שעדיין אינו מפונה באזורים רבים, וביוב שנשפך לרחוב מצינורות שבורים. לשם ההמחשה: אחרי הצונאמי באסיה, נדרשו שנתיים וחצי עבודה כדי לפנות 35 מיליון מטרים מעוקבים של פסולת. בהאיטי, כמות האשפה שיש לפנות גדולה פי 20.

      רעידת אדמה בהאיטי (נדב נויהוז)

      מגיפת הכולרה פרצה באזור שלא נפגע על ידי הרעש, אל היא ככל הנראה תוצר עקיף שלו: לפי דו"חות של מומחים לאפידמיולגיה, היא "יובאה" לאי על ידי חיילי או"ם מנפאל - טענה שהאו"ם חולק עליה. כך או כך, עשרות אלפים נדבקו במחלה בשבועות האחרונים, ויותר מ-3,600 מתו.

      גם במקרה זה, ניתן היה כנראה לעשות יותר: נשיא ארגון "רופאים ללא גבולות" הבינלאומי, ד"ר אוני נקורקה, קבע במאמר שפרסם לאחרונה כי העובדה שהמחלה התפשטה למרות הנוכחות המסיבית של ארגוני סיוע במדינה, מהווה "כישלון של המערכת ההומניטארית, שלא השכילה למנוע את מקרי המוות המיותרים הללו".

      אבל הפסימיות הטבועה בתושבי האיטי לא נולדה בשנה האחרונה. ב-200 שנות קיומה, סבלה המדינה הזו כמעט מכל אסון אפשרי - הוריקנים, שיטפונות, הפיכות, מעשי טבח והתקוממויות הותירו בה מאות אלפי חללים; דיקטטורים מושחתים התאכזרו במשך שנים לאזרחיה; ועוני והזנחה יצרו בה חורבן אקולוגי: הגבעות שהיו פעם מכוסות בג'ונגלים, הפכו למגרש גרוטאות צחיח ומאובק.

      רעידת אדמה בהאיטי (נדב נויהוז)

      הביקורת הבינלאומית על כישלון מבצע הסיוע להאיטי נשמעת לאחרונה מכל עבר - ממנהיג קובה פידל קסטרו, שקבע כי "העולם זנח את האיטי לאנחות" ועד כוכב הקולנוע שון פן, שהקדיש בשנה האחרונה את רוב מרצו לפעילות הומניטרית באי והצהיר כי "יישאר בו כל חייו". הביקורת נשמעת גם מארגונים שפעלו בהאיטי בשנה האחרונה.

      תחת הכותרת "ביצה של השתהות וגרירת רגליים", מנה דו"ח OXFAM (ארגון הצדקה הבריטי ) שלושה גורמים עיקריים לחוסר ההתקדמות: חוסר החלטיות מתמשך בממשלת האיטי, נטייתן של המדינות התורמות העשירות לקבוע סדר עדיפויות משלהן שאינו מתיישב בהכרח עם צורכיהם של תושבי האי, וחולשתה של הוועדה הבינלאומית לשיקום האיטי, שאחד מראשיה הוא נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון.

      בוועדה בראשות קלינטון דחו בתוקף את הדו"ח, וטענו כי הוא "בלתי מדויק באופן בוטה". במקביל, נשמעים גם קולות רבים אחרים בארגונים הבינלאומיים, הדוחים בתוקף את הביקורת. "יש אנשים שמעדיפים לראות את חצי הכוס הריקה, אבל אני מסתכלת על החצי המלא", אמרה פמלה קוקס, סגנית נשיא הבנק העולמי האחראית על אמריקה הלטינית. "בימינו אנשים מצפים לפתרונות מהירים, אבל בנייה מחדש אינה תהליך מהיר".

      השבוע נאספו מאות מאמינים למיסה קתולית בפורט-או-פרנס, באוהל ענק שהוקם סמוך להריסות הקתדרלה. "אנחנו מתפללים שזה לא יקרה שוב", סיפר לסוכנות הידיעות הצרפתית אחד המשתתפים, פרנמקור רולנד, שרברב בן 32. "הרעש הגביר את האמונה אצל אנשים רבים". אמונה, כך נראה, היא הדבר העיקרי שנשאר לתושבי האיטי.

      רעידת אדמה בהאיטי (נדב נויהוז)