לצד שביתת עובדי משרד החוץ, לאחרי איומי הרשויות המקומיות ובעקבות שביתת הפרקליטים לאחרונה - דומה כי השביתות במגזר הציבורי צוברות תאוצה. הן עלולות למוטט את הישגי המשק. זו אינה נבואת זעם. זו מציאות כלכלית פשוטה. כאשר מעבירים משאבים בהיקפים ההולכים וגדלים מהמגזר העסקי ומהציבור הרחב אל המגזר הציבורי, שלא לצורך השקעות במשק, קצב הצמיחה יורד.
נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, זועק כי הממשלה הטילה עול מסים נוסף על הציבור ועל המגזר העסקי בהיקף של 7 מיליארד שקלים. אך זעקתו אינה מהדהדת חזק מספיק. ולהיכן זורם העול הנוסף המושת על כתפי משלמי המסים? האם הם אמורים לשפר את החינוך, את שירותי הבריאות או את התשתיות הנחוצות כדי להבטיח את הצמיחה? ייתכן כי זו היתה הכוונה המקורית, אולם בפועל הם יופנו לאפיקים אחרים המחייבים מימון ישיר ומיידי מתקציב המדינה, וזאת, בין היתר, לנוכח לחצי השובתים. הכסף יועבר כדי לממן את העלאות השכר במגזר הציבורי; שיפור בתנאי הפנסיה של עובדי רשות שדות התעופה; תנאי השכר המשופרים של הפרקליטים; תוספות שכר לעובדי הנמלים; ומימון אי היעילות ברשויות המקומיות.
זכות השביתה היא זכות כמעט מקודשת בשיטתנו המשפטית, כשם שמקובל בכל ארצות המערב, על אף שאין זו זכות יסוד חרוטה. מותר לציבור עובדים לנקוט אמצעי שביתה על מנת לשפר את תנאי עבודתם. על כך אין עוררין. עם זאת, אין לשכוח שבשום שיטת משפט אין זכות מוחלטת. כל זכות כפופה לאינטרסים אחרים אשר לעיתים, בראייה הכוללת, הם כבדי משקל יותר בהגנה על האינטרס הציבורי.
מגבלות על זכות השביתה
ציבור עובדים אינו יכול לשבות תמיד, מתי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, מאיזו סיבה שהוא רוצה, ולגרום כל נזק שהוא רוצה לאינטרס הציבורי.
הבעיה של השימוש בזכות השביתה והמגבלות שיש להטיל עליה מתעוררת דווקא ובכל חריפותה בשירותים החיוניים במגזר הציבורי. שם יש לעובדים הכוח לפגוע קשה בציבור הרחב ובמגזר העסקי. כשהעובדים במגזר הציבור שובתים, הנזקים שהם גורמים אינם למפעל בודד, אלא לציבור ולמשק כולו. עובדים האמורים לשרת את הציבור מעצם היותם עובדי שירות המדינה גובים את מחיר שביתותיהם דווקא מהציבור הרחב, אף שהציבור הרחב אינו בר הפלוגתא שלהם.
בישראל כבר הטלנו מגבלות על זכות השביתה בחוק. המשרתים במערכת הביטחון אינם יכולים לשבות ועובדי המשטרה אינם יכולים לשבות. ובאותה רמה ערכית, לא ייתכן שעובדים בשירות הציבורי יוכלו לשבות תוך סיכון חיי אדם, השבתת השירותים החיוניים או פגיעה שאינה ניתנת לתיקון בכלכלת המדינה.
הרי אין סוף לאיומי השביתה. מה יהיה אם הבאים בתור לאיומי שביתה יהיו העובדים בשירותי הכבאות? הבעיה הנוכחית בישראל היא שהסכר נפרץ ומדיניות הפשרה של שר האוצר לנוכח האיומים קונה לנו רק שקט תעשייתי לזמן קצר. ההתמודדות עם השאלה לגבי המגבלות שיש להטיל על השביתה היא לא נמנעת, שכן השביתה הפכה מזכות לגיטימית שנועדה לשפר תנאי עבודה למנוף המאפשר דווקא לחזקים לקבל את מה שהם רוצים, גם אם תנאי עבודתם משופרים מאוד בהשוואה לשאר העובדים במגזר הציבורי.
בית הדין הארצי לעבודה החל לקבוע עקרונות המגבילים את כוח השביתה בשירות הציבורי. אולם גם הכנסת צריכה להתערב ולקבוע קריטריונים מצידה.