פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הזירה הפוליטית: האם אנו גזעניים יותר מבעבר?

      ם נרצה לבחון את השינוי האיטי אך המשמעותי שחל בהסתגלות החברה הישראלית לגזענות, נוכל לבדוק זאת לפי היותו של חבר הכנסת מיכאל בן ארי חבר כנסת רגיל, כמעט לגיטימי.

      בעת היותו של מאיר כהנא ז"ל חבר כנסת, כיהנה בישראל ממשלת אחדות לאומית משותפת למערך ולליכוד. כהנא היה חבר כנסת, עם זכויות מלאות כראש סיעת יחיד, אבל הוא לא נקלט בנוף של הכנסת, מעטים היו חברי הכנסת ששוחחו איתו או ישבו איתו במזנון הכנסת. מי שעשו זאת עוררו תימהון ופליאה בין יתר חברי הבית.

      זו לא היתה טינה כלפי האיש. העניין הוא שרעיונותיו ומחשבותיו העלו זיכרונות מתקופה עגומה בהיסטוריה האנושית, וההסתייגויות מכהנא נבעה מיצר הקיום העמוק של חיים במדינה יהודית ודמוקרטית.

      גם הסיפור של בן ארי אינו אישי. הוא מציג עצמו כממשיכו של כהנא, ועוזריו הקרובים של כהנא משמשים לו עוזרים פרלמנטריים ואישיים. כיום הוא חבר כנסת שמעורר הסתייגויות ומשיכת כתף, אבל הוא לא עומד במקום שבו עמד רבו. הוא הרבה יותר מקובל.

      ראוי לשאול: מדוע? התשובה מציגה את קלסתרה של הכנסת היום בהשוואה לפניה של הכנסת שבה שירת מאיר כהנא.

      רעיונות מקובלים ומובנים יותר

      רעיונותיו של כהנא, שנדחקו לשוליים רק לפני 25 שנה, הופכים מקובלים ומובנים יותר.

      "מדינת ישראל פירושה חשיבה והקשרים יהודיים, תרבות יהודית ורוח יהודית וציבור יהודי. אך מעל לכל פירושה של מדינת ישראל טמון בריבונות יהודית ובשליטה יהודית על יעדיה" - כך אמר מאיר כהנא, והתעלם מהיותה של מדינת ישראל מדינה דמוקרטית שבה חיים שני עמים. האם משפט זה זר לח"כ דוד רותם או לח"כ דני דנון או שמא הוא מקובל עליהם?

      למען הדיוק, מיכאל בן ארי הוא בעל תפישה כהניסטית משודרגת. בתקופה שבה חקיקה גזענית הופכת ללגיטימית והצורך בהפרדה בין "יהודים" ל"ערבים" נלעס עד דק, קל לשכוח כי ב?1948, כאשר נוסדה מדינת ישראל על בסיס מגילת העצמאות, נאמר במגילה על בני העם הערבי כך: "...וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה, ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה הזמניים והקבועים".

      בן ארי מייצג עמדה שונה מהנוסח הדמוקרטי?יהודי של מגילת העצמאות.

      אבל דבריו נשמעים. אם לא בנחת, אז בהשלמה שהיא כורח כמעט בל יגונה.

      בן ארי אינו פרש בודד בכנסת ישראל. יש עוד כמוהו או דומים לו. לכולם מכנה משותף. אבד רגש הבושה ואבדה המחויבות העמוקה לדמוקרטיה במדינת ישראל.

      כל המסע האחרון נגד האגודות לזכויות האדם ונגד ארגונים אחרים הוא ניסיון לשנות את אמות מידותיה של מדינת ישראל ולהפוך אותה למדינה קרתנית, שאין לה המסר המוסרי שבו דבק דוד בן?גוריון עד כלות ימיו.

      בן ארי אינו תופעה בודדת. הוא נייר לקמוס לשינוי שעברנו, שינוי המחייב הרהור, מחשבה והצגת אלטרנטיבה ציבורית, מהימין ועד השמאל, שינוי שיוקיע תופעות אלו בתוכנו.