מלחמת המפרץ הראשונה תיזכר בין היתר בשל החידוש התקשורתי מלחמה בשידור חי. אם מלחמת ששת הימים הייתה "מלחמה רדיופונית" ראשונה ומלחמת יום הכיפורים "מלחמה טלוויזיונית" ראשונה, "סופה במדבר" הייתה "מלחמה בשידור חי" ראשונה.
חרף שידורי הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 1, דווקא הרדיו על שתי התחנות קול ישראל וגלי צה"ל - שב והוכיח את עליונותו ממש כמו בשתי המלחמות הקודמות - מלחמת יום הכיפורים, 1973, וכמובן במלחמת ששת הימים, בשנת 1967. בחדרים האטומים, בדרכים ובמקומות העבודה נצמדו תושבי המדינה למקלטי הרדיו כדי לקבל מידע והנחיות כיצד לנהוג. הגל השקט הושק בסוף השבוע עבור שומרי שבת. רק בשעות הערב הדליקו אזרחי המדינה את מקלטי הטלוויזיה.
במלחמת יום כיפורים מראות השבויים הישראלים בערוצי הטלוויזיה ממדינות שכנות טלטלו את רוחו של הציבור הישראלי ממש כפי שהתמונות ששודרו במרקעים ממלחמת וייטנאם זעזעו את הציבור האמריקאי והעצים את הביקורת על הנשיא. התגובה לא איחרה לבוא: כעבור כארבע שנים העניש הציבור הישראלי את ההנהגה הפוליטית הכושלת במלחמת יום הכיפורים כאשר חולל את המהפך הפוליטי של 1977.
מציאות תקשורתית של מונופול: ערוץ ראשון ללא מתחרים
השידור החי במלחמת המפרץ הראשונה של נפילת סקאדים ונזקים, לרוב ברכוש, היה כמעין סנונית למה שעתיד יהיה לאפיין "מלחמות בעורף" מאוחרות יותר. אמנם ישראל לא נלחמה במבצע "סופה במדבר" אך העורף האזרחי היה מעורב בה ואף ספג פגיעות, פיזיות ומורליות. מאז, לטוב או לרע, השידור החי היה חלק מן המלחמה בעורף, לרבות מכשיר יעיל לתחזק את מורל הציבור וחוסנו. שכן, בפעם הראשונה במלחמת המפרץ הראשונה העורף הייה לחזית המלחמה העיקריות, כפי ששב וחזר במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה". אמנם גם לפני כן, במלחמת ששת הימים, נחשף העורף לשידורים עוינים ממדינות ערב, אך אלה התבטלו בשל הנימה התעמולתית הגלויה והשפה העילגת בהם.
חשוב להיזכר ולהבין את המציאות התקשורתית לפני עשרים שנה. חרף השידורים בכבלים, הערוץ הראשון של היום נהנה אז עדיין ממונופול באספקת המידע הויזואלי והיה למדורת השבט. רק כעבור שנתיים, בשנת 1993, החלו שידורי הערוץ השני וחברת החדשות, ועל ערוץ 10 אפילו לא חשבו. ערוץ 1 היה גם הערוץ היחיד וכמעט ללא מתחרים באספקת מידע ויזואלי: רק הערוץ הלועזי הדל והעילג בטלוויזיה הירדנית איים מדי פעם על מונופול המידע המוחלט של ערוץ 1. הרייטינג של מבט לחדשות בערוץ הראשון היה בשמיים למעלה מ-80% מכלל הציבור נהגו לצפות מדי ערב בחדשות הטלוויזיה החד-ערוצית. גם האינטרנט עדיין לא היה בנמצא ולא יכול היה לאתגר את המונופול של דובר צה"ל האגדי, נחמן שי. הכל הקשיבו לו וצפו בו "שתו מים!", ממש כפי שהאזינו בשעתו לחיים הרצוג, הפרשן הצבאי המיתולוגי במלחמת ששת הימים.
כך הופכים לאייקון לאומי
כמו במלחמת ששת הימים, כך גם במלחמת המפרץ הראשונה נחשף הצימאון של כלל הציבור לדובר מטעם אשר יעניק משמעות לבליל האירועים ויכניס סדר לדיווחים. הציבור הכיר תודה והכתיר את חיים הרצוג ונחמן שי כאייקונים לאומיים: פרשן מלחמת ששת הימים נבחר תחילה לכנסת וכעבור כשנתיים לנשיא המדינה, ואילו דובר צה"ל במלחמת המפרץ הראשונה נבחר בינתיים לכנסת ועוד דרכו סלולה לפניו.
חרף ההבדלים המהותיים בין המלחמות, גם הפעם התגלתה היכולת של אמצעי התקשורת לשלוט בהמונים. יש מצבי חרום ומצבי מצוקה בהם הציבור מעוניין להיות נשלט ומוכן להתמסר למי שמסוגל לפזר את ענני האי ודאות. עובדה היא שבמלחמות הבאות מלחמת המפרץ השנייה, מלחמות לבנון ועופרת יצוקה, חשו רבים צורך במעין "מרגיע לאומי" אשר לא נמצא. ספק אם במציאות התקשורתית הנוכחית אפשר לשחזר את המצב מלפני שני עשורים וללכד שוב את כלל הציבור המפוזר בין הפלטפורמות הרבות, בכללן אינטרנט וסלולרי, סביב "מדורת שבט" אחת. מי שיצלח לעשות זאת, מובטח לו לפחות מקום בפנתיאון המלחמות ו/או בכנסת!
דן כספי הוא פרופסור במחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון. הנאמר במאמר זה משקף את דעת הכותב בלבד, ולא את דעת המוסד.