פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דלדולה של הרוח: עריצות אינטלקטואלית

      שוב חתמו אנשי רוח מן השמאל הישראלי על עצומה נגד מדיניות הממשלה. ושוב העצומה שלהם נראית כמו עצומה נגד החברה הישראלית, אשר בחרה את הממשלה הזאת.

      לא ברור מדוע החלטתה של הכנסת לחקור את מקורות המימון של עמותות השמאל נראית לחותמי העצומה כמו "דגל שחור המתנוסס מעל לבית המחוקקים". והלוא מדובר בנוהל תקין ומקובל: עמותות ציבוריות חייבות בשקיפו?ת לגבי מקורות המימון שלהן, וזאת כדי למנוע מגופים מדיניים זרים, בעלי אינטרסים, לקדם כאן את מטרותיהם באמצעות עמותות קש. מדוע סירבו עמותות השמאל לחשוף את מקורות המימון שלהן עד היום? וממה חוששים אנשיהן כעת, עד כדי כך שההחלטה מוגדרת בעצומה הזאת כ"ציד ארגוני זכויות אדם" ו"ריסוק שאריות הדמוקרטיה הישראלית"?

      דה-לגיטימציה של העם

      ספק אם כל אחד מן החותמים נתן את דעתו על השאלות האלה. אחדים מאנשי הרוח שברשימה - שיש בהם כמה יוצרים נפלאים - אולי לא טרחו לרדת ממרומי פסגות הרוח ולהיכנס לפרטים הקטנים שאליהם העצומה מתייחסת. אולי הם לא חתמו על העצומה אלא מפני שמישהו שיכנע אותם שהיא בעד זכויות אדם ונגד פשיזם, או מפני שנאמר להם שהיא נגד בנימין נתניהו, ובדרך כלל זה מספיק.

      אבל מה בנוגע לדמוקרטיה? אם דמוקרטיה פירושה שלטון העם, האם דה?לגיטימציה של השלטון אינה, למעשה, אלא דה?לגיטימציה של העם עצמו?

      "בנימין נתניהו עודד את ההצעה וכפה משמעת סיעתית", מאשימים חותמי העצומה. אבל "ההצעה" שבה מדובר, ושאנשי הרוח רואים בה מזימה מסוכנת "להשליט כאן משטר פשיסטי", היא בסך הכל הצעת החוק שהגישה ח"כ פאינה קירשנבאום לחקור את מקורות המימון של העמותות; בנימין נתניהו שבו מדובר, ושנאשם כאן כאילו כפה את עצמו על המדינה, הוא ראש הממשלה; והסיבה שהוא ראש הממשלה היא שרוב הציבור בישראל חושב שהוא טוב וראוי לכך.

      ההרגשה, כששומעים את הקריאות להציל את הדמוקרטיה מידי עצמה, היא שהאליטות של השמאל סובלות מבעיה: או שהן באמת לא יודעות כיצד הגיעו נתניהו וליברמן למוקדי הכוח שבהם הם נמצאים, או - וזאת האפשרות המדאיגה באמת - שהן יודעות, אבל זה לא משנה להן. כלומר, העובדה כי החברה הישראלית היא שבחרה בשלטון הזה אינה הופכת את השלטון הזה ללגיטימי בעיני האליטות של השמאל.

      "העם טעה", קבע מנהיג שמאל עוד ב?1977 כאשר הציבור בחר בממשלת ימין בפעם הראשונה בתולדות המדינה. ואחרי בחירות 1996 אף רווחה, בחוגים אינטלקטואליים מסוימים, התחושה שאירעה טעות איומה, ואדוני הארץ נותרו מחוץ לממשלה לאחר שהמיעוטים חסרי שיקול הדעת "גנבו להם את המדינה".

      ובכל זאת, מי שזכויות האדם - זכויותיו של כל אדם - חשובות בעיניו, מסוגל בוודאי להעריך את זכותו של כל אזרח ישראלי לדעה משל עצמו. ומי שהדמוקרטיה יקרה לו, מסוגל לקבל את הכרעתם הדמוקרטית של בני עמו באהבה - ואם לא באהבה, אז לפחות בכבוד. לא להתנשא מעליה בבוז, לא לזעוק - ככתוב בעצומה הנ"ל - כי "הרוח הרעה של שלטון נתניהו חייבת לעבור מהעולם", כי אם להתווכח לגופו של עניין. לא לאיים, כי אם פשוט לנסות לנצח בסיבוב הבחירות הבא.

      הצעתה של ח"כ קירשנבאום לא באה כמובן "לנעוץ מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית", כפי שזעק, במר נפשו, מנכ"ל האגודה למען זכויות האזרח. היא באה להגן על הדמוקרטיה על ידי מניעת השתלטות מדינות זרות עליה באמצעות עמותות שונות כפי שקרה, כנראה, עד היום. אנשי רוח ואינטלקט, שישראל יקרה לליבם וערכי השוויון והשלום הם נר לרגליהם, יכולים בוודאי להבין את זה.