שמואל מועלם לא האמין, לפחות עד לסוף השבוע החולף, שהוא ייפרד מכורסת המנכ"ל. הוא לא האמין שמישהו יצליח לעקור אותו מבור השומן. הוא התנהג כאילו מדובר בסערה חולפת, בסופת ברקים זמנית, ברוחות עזות שהוא יצליח לשרוד אותן. הוא חי הלאה בעולם המעוות שלו. הוא שידר עסקים כרגיל.
אפשר להבין אותו: הוא היה שנים ארוכות על גג העולם. הוא היה הפטרון, הבוס הגדול, האיש בעל הקשרים במקומות הנכונים. הוא היה המנכ"ל שמחלק הוראות לכל העולם. בו אסור לגעת.
מועלם ישב ליד הקופה ושאב ממנה מיליוני שקלים לטובת שכירת פרקליטים רבים, יועצים ודוברים. כל מה שזז, ומבחינתו והיה מסוגל לירות לעבר האויב - נקרא לדגל. כל מישהו שנחשב בעיניו למשהו, קיבל תפקיד בכוח. אפילו את עו"ד מוטי בס, מנכ"ל משרד מבקר המדינה לשעבר, הוא גייס לעזרתו. הוא בנה עליו מגדלים כאילו קשריו עם מקום העבודה הקודם עשויים להצילו. לחלופין, לרכך את המכה.
רודן כל יכול
אילו היה יודע מה חושב מיכה לינדנשטראוס על מוטי בס - היה מבין שהוא שופך שמן למדורה ולא להפך. אילו היה מבין שסוללת הפרקליטים הארוכה ששכר לעזרתו רק מעצבנת את אנשי המבקר וצמרת משרד הבריאות, היה מדלל את השורות. אילו הבין שיש עדיין בארץ עיתונאים מקצועיים יסודיים שמתייחסים למקצוע שלהם ברצינות, ולא כאל חלטורה - היה מפסיק את ההתבזות שלו כבר מזמן. לא ממתין עד לרגע האחרון.
אבל מועלם לא הבין. הוא היה שנים המלך הרודן הכל יכול האיש ששלט בתקציבי ענק ובגורל אנשים. חיי אדם היו בידיו. הוא הסתחרר, שכח מה הבטיח כשעלה לשלטון, חילק טובות הנאה לעצמו ולמקורביו - רדף יריבים בצורה אכזרית. עובדים פחדו ממנו והפכו לראש קטן. לאנשים שלא אכפת להם מכלום. מועלם לא האמין שיגיע הרגע הזה שבו יקום מבקר המדינה ויאמר לו ברחל בתך הקטנה: נכשלת תסיק מסקנות אישיות.
הוא לא האמין שסגן השר ליצמן יפקיר אותו שמנכ"ל משרד הבריאות ד"ר רוני גמזו ילך איתו עד הסוף, שהסמנכ"ל לקופות החולים יואל ליפשיץ יתעקש לראות אותו כמו את יתר גיבורי הפרשה האחרים מחזירים את המפתחות. הוא לא האמין שאנשים בוועד המפקח ובהנהלה, חיילים נאמנים שלו בעבר, יפקירו אותו על פי עולם מושגיו.
עכשיו אני מנחש הוא מאמין. עכשיו הוא מבין בדרך הקשה שיש גם עיתונות אחרת - עם משרוקית בפה ונשימה ארוכה. שלא תמיד הכלבים נובחים והשיירה עוברת. עכשיו הוא מבין ודאי שכבר מזמן היה צריך ללכת הביתה.