פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההפגנות בבלעין: חמש עובדות שכדאי לדעת

      ההפגנות נגד גדר ההפרדה בבלעין חזרו לאחרונה לכותרות בעקבות הרג המפגינה ג'וואהר אבו-רחמה. נועם שיזף מבקש להזכיר כמה אמיתות שקל לשכוח על המאבק בבלעין ובמקומות אחרים בגדה

      1. החוק. הצבא צודק: ההפגנות בבלעין אינן חוקיות. למעשה, כל ההפגנות בגדה המערבית לא חוקיות. טכנית, לפלסטינים אסור למחות על שום דבר ועניין, ולישראלים אסור להצטרף אליהם. ואם זה לא היה ברור, בלעין ונעלין מוגדרות מדי יום שישי כשטח צבאי סגור, שכניסת ישראלים אסורה אליו. לכן צודקים גם הטוקבקיסטים: מי שנוסע להפגין בשטחים עובר על החוק, ומי שעובר על החוק – נושא בתוצאות. מבחינת הישראלי הממוצע, זה פחות או יותר כל מה שצריך לדעת. הדיון השבוע סביב מותה של ג'וואהר אבו-רחמה בהפגנה נגד הגדר היה מיותר - גם אם היה מתברר מעבר לכל ספק שג'וואהר מתה משאיפת גז מדמיע, מרבית הציבור הישראלי היה מקבל זאת באדישות, אם לא בעליצות. הרי לא היה ספק שאחיה של ג'וואהר, באסם, נהרג בשנה שעברה מפגיעה ישירה של מטול גז צה"לי – יש אפילו סרטון שמתעד את העניין הזה – ובכל זאת, אף אחד לא עשה מכך עניין. בואו נודה באמת: יש לא מעט ישראלים ששמחים כשפלסטינים מתים.

      נלחמים נגד מיקום הגדר

      2. הגדר. לישראלים נוח לחשוב שההפגנות בבלעין, בניעלין, בבודרוס, באל-וולג'ה ובעוד כמה מקומות הם נגד עצם קיומה של הגדר, ומכיוון שרוב הישראלים חושבים שהגדר מצילה את חייהם, מי שמפגין נגד הגדר משול למי שרוצה לרצוח אותם. אבל האמת היא שההפגנות הן קודם כל נגד מיקומה של הגדר. במקום למתוח את הגדר על הקו הירוק, בתחום השטח הריבוני שלה, ישראל בחרה לבנות אותה בעומק השטחים, כשהיא מנתקת אלפי פלסטינים מאדמותיהם, מספחת להתנחלויות מאות דונמים, ומפירה את החוק הבינלאומי.

      במקרה של בלעין, העניין בוטה במיוחד: אין דרך להצדיק את מה שישראל עושה לכפר הקטן הזה. בלעין איבדה את האדמות שלה בהתחלה להתנחלות מודיעין עילית, אחר כך למתתיהו מזרח, ואז באה גדר ההפרדה, ולקחה את רוב מה שנשאר. בג"צ, כדרכו, עשה חצי צעד מהוסס לטובת הפלסטינים, אבל לא יותר: הוא הורה להזיז את הגדר באופן שיחזיר לכפר כמה מאות דונמים, וגם את המעט הזה צה"ל לא עשה. זו הסיבה שתושבי בלעין מפגינים, וזו הסיבה שכמה עשרות ישראלים מצטרפים אליהם מדי שבוע. הסיבה שלא מדובר בכמה מאות או כמה אלפים קשורה לסעיף הקודם: לרוב המכריע פשוט לא אכפת מהפלסטינים.

      3. אבנים. אזרחי ישראל משוכנעים שמאות אנרכיסטים וערבים צמאי דם מסתערים בבלעין מדי יום שישי על כמה חיילים אומללים, כשהם חמושים במקלות ובסלעים. מדובר בקשקוש גמור. מרבית המפגינים בבלעין הם פסיביים לחלוטין (במיוחד הישראלים שבהם), ולפעמים יש בכלל יותר חיילים ממפגינים. ההפגנה עצמה היא צעדה איטית ולא אלימה לעבר הגדר והאדמות האבודות של הכפר; בשולי הדרך יש גם קצת זריקות אבנים. לפעמים הצבא יורה את רימוני הגז וכדורי הגומי בתגובה לזריקות האבנים, ולפעמים הוא יורה אותם עוד לפני שהאבן הראשונה נזרקה. כך או כך, הירי נתפס בציבור כמוצדק. על ישראל השתלט היגיון הפוך: במקום שהצבא יצטרך להסביר מדוע הוא יורה על אנשים, האנשים שהצבא ירה עליהם הופכים, בדיעבד, למחבלים.

      4. החיילים. במדינת ישראל, לא טוב ללכלך על הצבא, והכי גרוע זה לרדת על הילדים במדים עצמם. לכן חשוב לומר את הדברים במפורש: החיילים שמדכאים את ההפגנות בבלעין לוקחים חלק בפשע. אם הם נפגעים במהלך הפעילות הזו, פיזית או נפשית, עליהם ועל משפחותיהם לבוא בטענות להנהגה הפוליטית, לקצונה הבכירה ולמפקדיהם הישירים, ששלחו אותם למשימה שאין בה לא כבוד ולא ביטחון, אלא מכוונת כולה כדי לגזול את המעט שנותר לאלו שחירותם נלקחה מהם כבר מזמן. בעוד 20 שנה, כשילדיהם יישאלו אותם מה הם עשו בצבא, חיילי צה"ל האלו יוכלו למתוח את החזה ולענות: "אני? אני יריתי רימוני גז וכדורי גומי על חקלאים שניסו לחזור לאדמות שהמדינה שלי גזלה מהם בלי שום סיבה".

      5. המפגינים הישראלים. בצעדה האחרונה בבלעין היו יותר ממאה ישראלים. היו שמועות שחברי הכנסת של מרצ יגיעו, אבל הם העדיפו להישאר בבית. כנראה שאף אחד לא סיפר להם שהעם שונא שמאלנים, אבל הוא גם לא מת על פחדנים. מאידך, אפשר להבין ללבם של הפוליטיקאים: האקט הזה לא היה מתקבל טוב במרכז הישראלי. ככלל, עם ישראל מעדיף להמשיך לדפוק את תושבי בלעין וניעלין, לפחות כל עוד הוא יכול. האמת היא שגם הפלסטינים התייאשו מהשמאל הישראלי, והמאבק שלהם יימשך עם או בלי עזרתו. הישראלים שמגיעים לבלעין עושים קודם כל טובה לעצמם: נראה שכיום, זה הדרך היחידה לשמור על מידה מסוימת של אנושיות.