מתנחלים בלבבות

לאחר פינוי גוש קטיף קיבלו מפוני היישוב עצמונה את קיבוץ שומריה בצפון הנגב, ועברו להתגורר סמוך לעוד קיבוצים של השומר הצעיר. חמש שנים אחרי, הם מבקשים להצטרף לתנועה הקיבוצית

נדב שרגאי

שבעה ק"מ של כביש ואדמה שמשוועת לגשם מפרידים בין שומריה לבין קיבוץ להב שבצפון הנגב, שני קטבים של ההוויה הישראלית, שנראה היה כי לעולם לא ימצאו מכנה משותף. את שומריה, קיבוץ מתפרק של השומר הצעיר, קיבלו לידיהם לפני חמש שנים החלוצים הדתיים עם הציציות, שפונו מעצמונה שבגוש קטיף. הם הפכו אותו ליישוב פורח, שוקק חיים וילדים, עם כרם, מטע זיתים וחממות לירקות אורגניים. את להב, שפעם קראו לו "צקלג", הקימו לפני כ?60 שנה החלוצים עם החולצה הכחולה שהתקבצו מכפר מנחם, רחובות וקרית חיים. היום מייצרים שם פלסטיק וקוסמטיקה אבל גם מגדלים חזירים - סמל השיקוץ והטומאה ביהדות.

כשיונתן בשיא, לשעבר ראש מינהלת סל"ע, "תפר" עם ראשי התנועה הקיבוצית את ההסכם על פינוי 13 המשפחות משומריה של השומר הצעיר והעברתו לעצמונאים, הורמו גבות רבות בקיבוץ השכן להב ובתנועה הקיבוצית בכלל. מנקודת מבטם מדובר היה באנשים מכוכב אחר, זרים לסביבה. אלא שהיום, חמש שנים אחרי, כשבלהב הסדירו לטובת השכנים הדתיים משומריה שעות בריכה וחדר כושר נפרדות לגברים ולנשים; ובשעה שילדי הקיבוצים באים לשומריה כדי להתכונן לבר המצווה, ההחלטה הכמעט סנסציונית של אנשי שומריה להצטרף לתנועה הקיבוצית, מתקבלת בלהב ובאזור ביותר טבעיות. מי שמתקשה לעכל זאת הוא דווקא הממסד של ההתיישבות הדתית, בעיקר תנועת אמנה של מועצת יש"ע, ששומריה (עצמונה לשעבר) עדיין קשורה אליה. התמיהה העיקרית שעולה נוגעת לעניין מרכזי אחד: כיצד תושבים שפונו מגוש קטיף בוחרים להצטרף לתנועה ולזרם שתמכו בפינוי.

עוד בוואלה! NEWS

פשוט ומשודרג: איך תעשי קוקו שיסדר אותך לכל היום?

לכתבה המלאה

לא הולכים בתלם

לתושבי שומריה יש תשובות, אבל בעיקר היסטוריה מסעירה, שאומרת על העצמונאים הרבה ומלמדת שהם אינם הולכים אוטומטית בתלם שאחרים חורשים. עצמונה הראשונה שהוקמה אחרי הסכמי קמפ דיוויד ב?1979, כשכבר היה ידוע שחבל ימית יפונה, ועד לרגע האחרון התנהלה כאילו אין פינוי. מערבל הבטון באתר בניית בית הכנסת המשיך לפעול עד הרגע האחרון. החיילים שנכנסו לבתים מצאו מכונות כביסה פועלות, כלים בכיור וילדים בתלמוד התורה. האוטובוסים המפנים פרקו את העצמונאים היישר בחבל קטיף, ואחרי תקופת מעבר הוקמה עצמונה מחדש ב?1988, והחלה את פרק ב' בחייה.

שלושה חודשים לפני פינוי הגוש התנהלו גם שם העצמונאים כאילו הפינוי אינו אלא משל. הרב ראובן נתנאל, רב היישוב דאז, שגילם בשיטתו את תפישת "מאמין וזורע", דיבר על רוח שתמוסס כל כוח בעולם. הוא הבטיח שכשיגיע הזמן, ההנהגה תיתן פתרון. חודשים אחדים קודם הפינוי שתלו מדי יום במשתלה 3,000 עציצים, הוזמנו 20 אלף ביצי הודו, וילדי הגנים המשיכו להירשם לכיתה א'. בני הזוג יוסי ורותי הרוש עסקו בבניית בית מידות בעצמונה.

גם הפינוי השני של עצמונה נראה אחר. פרנסי היישוב חסמו את שעריו בפני "שב"חים", מחשש לעימותים עם החיילים, "אחים שלנו ובשר מבשרנו". רוב התושבים לבשו חולצות שעליהן נכתב: "את האמונה הזאת אי אפשר להפסיק", אחזו בספרי תורה ודגלי ישראל, רקדו ושרו, חבוקים ובוכים, יחד עם החיילים והשוטרים שבאו לפנותם. הם סירבו להתפנות לבתי מלון. בתוך ימים הוקמה ללא עזרת המדינה עיר האמונה - אתר אוהלים וקרוואנים, עמוס בגני ילדים, כוללים ותלמודי תורה, שהועתקו מעצמונה וחזרו לפעילות בחולות נתיבות. למדינה הודיעו התושבים שהם מבקשים משימה חלוצית מיידית בנגב או בגליל, והבטיחו: "נלך לאן שתשלחו אותנו".

צ'אנס לדיאלוג

המדינה שלחה אותם לשומריה, יישוב שהוקם בשנת 1985 לציון 70 שנה לתנועת השומר הצעיר וב?2005 סגר את שעריו תמורת פיצויים ל?13 המשפחות שנותרו בו. אחרי כמה חודשים העצמונאים קנו את הקיבוץ על חובותיו, עשרות מליוני שקלים, והחלו לפרוע אותם. הם שתלו 500 דונם עצי זית ליד עומר, 250 דונם כרם יין ליד הבית ואת הקראווילות שלהם בנו עם ממדי"ם והתייחסו אליהן כמבני קבע. "שימרנו את הנורמליות", שיחזר השבוע דודי רייש, בן 49, מזכיר שומריה, אב ל?11 וסב לארבעה, קודם שהתפנה לעסוק בשאלה מה לקהילת עצמונה החרדית?לאומית ולתנועה הקיבוצית.

"שנים", זוכר רייש, "ניהלו את מבצעי 'פנים אל פנים', כדי להיות עם אחד ולהתקרב לציבורים אחרים, אבל הקב"ה גילגל אותנו לכאן, כנראה כדי שנבין ש'הפנים אל פנים' הכי אמיתי הוא היחד, כמו בצבא, כמו כאן, כשאנו מוקפים בקיבוצי השומר הצעיר ומוכרחים לחיות יחד".

"יש מחירים ליחד הזה", אומר רייש, "לי למשל לא קל עם גידול חזירים או עם תושבים ערבים שקיבוץ שכן מכניס למגורים שלו, אבל אני מקבל אותך כפי שאתה, ואתה מקבל אותי כפי שאני, בלי התנשאות, עם כבוד הדדי, וגם לקיבוצים מגיע כבוד על הרבה שנים של עמידה כאן".

רייש אינו מנסה לייפות את המציאות, ומספר על סכסוך קרקעות קשה בין להב לשומריה ועל ויכוח שהתלהט ושבו הטיח בו אחד מחברי להב כי את אדמת המריבה הם קנו בדם חברם שעלה על מוקש בשנות ה?50. "כששמעתי את הטיעון הזה, משהו בער בי. אנחנו, שעברנו שתי אינתיפאדות, הרוגים, פצועים, היינו תחת פצמרי"ם וקסאמים, צריכים להתחרות במי הקיז יותר דם לטובת המולדת?".

זבולון כלפא, מרכז המשק, מציע "לשים את הקרניים בצד". "הקיצוניות", הוא אומר בפיכחון, "לא הביאה אותנו לשום מקום. צריך לתת צ'אנס לדיאלוג, ומשם אנו גם מגיעים להחלטה להמשיך את שומריה המקורית, ולהשתייך לתנועה הקיבוצית".
הרב ראובן נתנאל, לשעבר רבה של עצמונה, ודמות מרכזית גם בשומריה, מדבר על המציאות שמכוונת מלמעלה כמעט במושגים של ייעוד: "השיח עם הקיבוצים שמתפתח כאן הוא משמעותי. במובנים רבים, השפה שלנו דומה לשפת הקיבוצניקים בראשית דרכם. לקחתי את תלמידי הישיבה התיכונית למפעל נטפים. חשוב היה לי להראות להם קיבוצניקים בלי כיפות שעושים דברים יפים, בענווה ובטוב טעם. נחשפנו גם למפעל יפה של גמילות חסד שהם עוסקים בו. הכיפה והציצית זה לא הכל, ואם אתה חופר טיפה מתחת, אתה רואה שיש הרבה דברים שאפשר לעשות יחד, ושואל את עצמך מדוע לא?"

"ישאלו אותי: אתם הולכים לדבר עם מי שגירש אתכם, ועוד להצטרף לתנועה שלהם? התשובה שלי היא ש'פנים אל פנים' הגיע מאוחר מדי, ושצריך לעשות אותו בכנות הכי מוחלטת. לא לפני הגירוש הבא, אלא עכשיו. יאמרו לי: הם הרי מגדלי חזירים? ואני אומר: החרדים נלחמים על השבת, והדתיים הלאומים על ארץ ישראל, אבל עם ישראל ותורת ישראל, כך למדנו גם מהרב קוק, הם מכלול רחב ומקיף פי כמה מאשר מצווה א' או עבירה ב'. אין היום בתנועה הקיבוצית אנטי, כפי שפעם היה. היכולת להכיל בתוכנו מגמות כל כך רחבות, היא שמאפשרת את השיח ואת העין הטובה, שכל כך נדרשים בדורנו. זה לא אומר שאני מקפל דגל או מוותר על קוצו של יו"ד מהשולחן ערוך שלי, לא בתחום הדתי, ולא באמונתי שארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל".

בפרספקטיבה של חמש שנים נראות התובנות של "מאמין וזורע" ו"באהבה ננצח", שליוו את המאבק בגוש קטיף, מעט אחרת, אפילו לאדוקים שבתושבי שומריה. כלפא אומר שמי שהחליט שהיעד הוא לנצח הוא קטן אמונה. באמונה נשתדל ונתאמץ מאוד לנצח, אבל לא בהכרח ננצח, כי הקב"ה הוא שקובע. חיים אלברט, בן 64, אומר: "אני חי"רניק של הקב"ה, של ההתיישבות. לפעמים צריך לסגת, להחליף מוצב. העיקר זה האמונה, ועכשיו, כשהקב"ה גילגל אותנו לסביבה קיבוצית, זה ייעוד, ולא אילוץ. אז ראו בנו הזויים. עכשיו לא מבינים איך לא גילו אותנו קודם. אז אני אתעלם מזה ואגיד 'אני לא חלק מהם'?"

הקיבוץ מוריד את הכובע

את הרפת של שומריה ממשיך לנהל גילי וייסמן, ממייסדי שומריה של השומר הצעיר, שעזב את התנועה הקיבוצית במחאה על נטישת שומריה, "אחרי שהתנועה הקיבוצית הפקירה אותנו", ומתגורר היום בלהבים. יחד עימו ממשיך לעבוד ברפת עוד אחד מוותיקי שומריה, אורי מוסקוביץ. שיתוף הפעולה בין העצמונאים לקיבוצניקים לשעבר הדוק, ובין גללי הפרות ומשאבות החלב, השניים אינם חוסכים אמפטיה מממשיכיהם. וייסמן אומר ש"הם אולי נקראים חרד"לים, אבל הם הציונים היחידים שנשארו. יש להם ניצוץ בעיניים. התנועה הקיבוצית היום מאוד מגוונת, וגם הגוון שלהם יתקבל בברכה. אולי הם אפילו ילמדו אותם דבר או שניים על התיישבות".

סיגל מורן נמנתה עם קבוצת המייסדים של שומריה וחיה שם עד 2001. זה כשנתיים שהיא מכהנת כיו"ר המועצה האזורית בני שמעון: 13,000 תושבים, ארבעה מושבים, יישוב קהילתי, שבעה קיבוצים ושומריה אחת. היום היא חיה בקיבוץ בית קמה. מורן לא ביקרה מעולם בגוש קטיף, נגזרת טבעית מהשקפת עולמה. בדיעבד, אחרי שהכירה את תושבי שומריה החדשים, היא מצטערת על כך, "בעיקר מסקרנות. כולנו גדלנו על כך שיש את האחר והשונה, והיום אחרי המפגש איתם, הקרניים נפלו, ואני אישית חשה שנקרתה בדרכי זכות גדולה. אנשי עצמונה הם לפני הכל אנשי אדמה, כמונו. חלק מהערכים משותפים, ויש גם את השונה, שאני לא מתעלמת ממנו".

"לפני שבוע", היא מספרת, "היה מפגש מרתק בין אנשי שומריה ולהב עם הרבה הערכה הדדית, לצד חילוקי דעות וויכוח על קרקעות. כשמעמיקים בהם, חלק מהשדים יוצאים החוצה, אבל התחושה הכללית היא שיש הזדמנות ליחד חדש. זה בא לידי ביטוי ב'מעגלי נשים', מפגשים של נשות יישובים מכל האזור, שבהם משתתפות גם נשות שומריה. שומריה מתפקדת למעשה כקיבוץ, במובן הכי עמוק של ערבות ועזרה הדדית ושיתוף. אני יודעת שיש חברים שליבם נחמץ כשהם רואים את החבר'ה הללו יושבים בשומריה שאנחנו הקמנו, אבל את ליבי זה דווקא מרחיב, כי הם מאפשרים למפעל הזה שכבר גסס להמשיך ולהתקיים. הם נתנו לו חיות".

זאב ("וולוול'ה") שור, מזכיר התנועה הקיבוצית, ביקר לפני שבועיים בשומריה. "מאוד התרגשתי", הוא מספר, "אלה חבר'ה חלוצים, ציונים ערכיים, ישראל היפה, שהקימו יישוב לתפארת. התנועה הקיבוצית היא פלורליסטית, ואשמח לראות אותם חלק מאיתנו". גם ארנון בוכבינדר, מזכיר קיבוץ להב, "מוריד את הכובע": "הקליטה שלהם לא היתה מובנת מאליה, אבל פשוט לקנא בהם על הכישרון ועל מה שהם הצליחו להרים כאן בתוך זמן קצר".

יותר אהבה, פחות ניצחון

תהילה ויינשטיין, הבת של דודי ונעה רייש ואם לארבעה בעצמה, זוכרת את קריאת ה"באהבה ננצח", וגם היא מסתדרת היום יותר עם ה"באהבה" ופחות עם ה"ננצח". למען האמת, את ה"אהבה" היא היתה מעדכנת ל"כבוד והערכה", "כי כשחיים יחד, המחיצות נופלות והחיים מחברים, וכבר לא חשים מאוימים. יש נשמה משותפת, ולמרות שלא פעם יש קשיים ומתחים, יש הרבה כבוד והערכה ויצירה משותפת. זה קצת עוזר להתמודד עם הגירוש ועם הזיכרונות והגעגועים לגוש, שיושב אצלנו בתודעה חזק".

נעה, אמא של תהילה, מספרת שפעמיים בשנה יוצאים התושבים למחסום כיסופים, כדי לתחזק את הזיכרון. "אחרי הגירוש, הבאנו את חנן פורת, שכילד גורש מכפר עציון, כדי שילמד אותנו איך לשמר את הזיכרון. הם התגעגעו 19 שנה ובסוף חזרו. גם אנחנו, או ילדינו, או נכדינו נחזור. החוכמה היא לשלב בין המשימה של עכשיו לבין הלזכור מאין באנו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully