המצב המדיני: הסדר חלקי או אולי צעד חד צדדי?

אלן גרזון הוא פרקליט יהודי?אמריקני, מומחה לחוק הבינלאומי, אשר כיהן בממשל רייגן כיועץ במשלחת האמריקנית לאו"ם (הוא זה שלפני כמה שנים הצליח לאלץ את ממשלת לוב לשלם פיצויים למשפחות קורבנות הטרור האווירי הידוע כאסון לוקרבי).

במאמר שפירסם בירחון יוקרתי למשפט בינלאומי, תוקף גרזון את ממשל אובאמה בעניין הסכסוך הישראלי?פלשתיני - כשחיצי הביקורת שלו מכוונים בעיקר לתביעה האמריקנית הפומבית מישראל להפסיק כל בנייה מעבר לקו הירוק, כולל ירושלים, צעד שבין היתר, גרם להקצנת העמדות הפלשתיניות. אך זו ביקורת נפוצה. מה שמעניין יותר בביקורתו של גרזון הוא טענתו כי הפומביות של הצגת עמדות מדיניות אינה מאפשרת מהלכים דיפלומטיים אמיתיים, ולכן יש לחזור לשיטת "הערפול היצירתי". כלומר, למנוע מצב שבו הצדדים ננעלים בצורה קיצונית על עמדותיהם המוצהרות עד שאין להם אפשרות לסגת מהן ללא גביית מחיר יקר בתחום הפנים?פוליטי ובתחומים אחרים. עקרונית, ולפי הניסיון ההיסטורי, גרזון צודק. ערפול יצירתי איפשר, למשל, לישראל ולמצרים להתקדם לקראת הסכם השלום ביניהן.

השאלה היא אם ניתן בעידן ויקיליקס לשמור על עמימות, ויתרה מכך, אם זה יעזור למו"מ עם הפלשתינים, שהרי נראה שהפלשתינים כלל אינם מעוניינים להגיע להבנות עם ישראל - בין שמדובר בהבנות מעורפלות ובין שמדובר בכאלה שהן ברורות ושקופות.

כרגע נראה כי ההנהגה הפלשתינית תמשיך להכשיל כל ניסיון למו"מ אמיתי עם ישראל, כל עוד היא מאמינה שתוכל להשתמט מהפשרות שתידרש אליהן כדי להגיע להסדר. כל עוד הפלשתינים יאמינו כי ניתן יהיה לקדם את מטרותיהם באמצעות האו"ם, "הרביעייה הבינלאומית", ארה"ב או גורמים בינלאומיים אחרים, הם לא יתפשרו. ההכרה במדינה פלשתינית בגבולות 67' מצד מדינות דרום?אמריקניות שונות היא צעד בכיוון הזה (שגם מעיד על היחלשות מעמדה של ארה"ב כמעצמת העל הדומיננטית ונותנת הטון במהלכים המדיניים של שכנותיה הלטיניות).

אבו מאזן עצמו חזר על כוונותיו במסיבת עיתונאים שערך בבירת ברזיל - ודברים מפורשים עוד יותר נכתבו על ידי סאיב עריקאת, מי שעומד בראש צוות המו"מ (הלא קיים) הפלשתיני. עריקאת, שהופיע בזמנו בוועידת מדריד כשכאפייה מתריסה על כתפיו (ונשיאות הוועידה דרשה ממנו להסירה), לא הותיר ספק לגבי כוונותיו במאמר המפורסם שכתב ב"גרדיאן". ללא "זכות השיבה" של "הפליטים", הפלשתינים לא יסכימו לשום הסדר עם ישראל. במילים אחרות, לא ההתנחלויות או הבנייה בירושלים הן הסיבה לסרבנות הפלשתינית, אלא התעקשותם על דרישות קיצוניות שהם מעלים בידיעה ברורה שיכשילו כל סיכוי לפריצת דרך.

לאור זאת, ישראל, שאינה מעוניינת בהמשך הסטטוס קוו, תצטרך אולי לשקול נקיטת יוזמות משלה. בין, כפי שראש הממשלה רמז בשבוע שעבר, על ידי הסדרי ביניים או הסדרים חלקיים ובין על ידי צעדים חד?צדדיים (אך בשונה מאלה שננקטו בזמנו על ידי אריק שרון).

השאלה היא אם גם האמריקנים רואים את התמונה האמיתית או שמא יעלו פעם נוספת דרישות בלתי הגיוניות ובלתי מועילות, כפי שעשו בעבר? כרגע נראה שלא, ויש לקוות שזו תהיה עמדת וושינגטון גם להבא. אך כפי שמצטייר מאז ימיו הראשונים כנשיא, מדיניות החוץ של ממשל אובאמה אינה בדיוק עקבית, בלשון המעטה. הדרך מ"נאום קהיר" והניסיונות המוגזמים לשאת חן בעיני העולם המוסלמי ועד להגברת הלוחמה באפגניסטן ובפקיסטן רצופה עיקולים. וגם המבחן האיראני עוד לפנינו.

ייתכן שגישתו האידיאולוגית והשקפת העולם הבסיסית של הנשיא לא השתנו, אך הצורך להתמודד עם המציאות הבינלאומית והפוליטית מבית ישפיע גם על מהלכיו של הממשל בתחום מדיניות החוץ, כולל הנושא המזרח?תיכוני. באיזו דרך? לא ברור. בכל מקרה, על וושינגטון וירושלים ליידע זו את זו על הכוונות, ורצוי תוך כדי שמירת העמימות המתחייבת מכך.