מועלם : עלייתו ונפילתו

חידה: מי פנה ראשון אל מבקר המדינה כבר לפני ארבע שנים בבקשה לחקור את המתרחש בקופת חולים מאוחדת? מי סיבך את המנכ"ל הנוכחי, שמואל מועלם, בפרשות שקוממו מדינה שלמה לפני חודש? מי ירה לעצמו כדור ברגל, או בשפה ציורית יותר - בנה לעצמו את עמוד התלייה שעליו הוא מתנדנד עכשיו?

תשובה: שמואל מועלם. לא אישית, אמנם, לא במכתב חתום על ידו, אבל באמצעות שליחים. למרבה האירוניה, הוא התליין של עצמו.

האיש שחשף בפנינו לפני שבוע את העובדה הזאת, בין היתר באמצעות פרוטוקולים חסויים המתפרסמים כאן לראשונה, דיבר בגילוי לב: "תמיד ידעתי ששמואל מועלם הוא רודף כבוד, אדם רע, נוכל סדרתי, אדם שמוקף חנפנים ומנשקי ידיים. תמיד ידעתי שהאמת אינה נר לרגליו. כל מה שכתבתם עליו ב'ישראל היום' נכון. אבל לא ידעתי, ותסלחו לי על המילה, שהוא כזה אידיוט.
"רק השבוע, כשהגיע אלי אחד מחברי הוועד המפקח עם מסמכים ותיאר באוזניי איך באמת נולד דו"ח מיכה לינדנשטראוס - הבנתי שהוא באמת כזה".

במשך כל השנים לא ידעת על הפנייה של אנשי מועלם למבקר המדינה?
"לא ידעתי. היו שמועות, היו רינונים, היו חשדות, היו מי שדיברו על ריב גנבים גדול בין המנכ"ל הקודם, ד"ר עוזי סלנט, לבינו. היו דיבורים על דם רע בין שני החברים האלה לשעבר ועל מלחמת עולם ביניהם שהסתיימה בראשית 2007. אבל שום דבר לא פרץ החוצה.

"עד שיום אחד הגיע חלק מהכביסה המלוכלכת אל מבקר המדינה - הכל בידיעתו ובברכתו של מועלם. נדהמתי, כי במבט לאחור אין בארץ הרבה נוכלים שהצליחו בכישרון רב כזה לבנות לעצמם את עץ התלייה: להכניס הביתה עמוד גבוה, חבל, לולאה ותליינים מקצועיים. זה נשמע הזוי, אבל זה מה שקרה: מועלם סיבך את מועלם".

הדרמה הזאת, ראשיתה בקיץ 2006, כשהמנכ"ל המיתולוגי של הקופה, עוזי סלנט, עמד לפרוש מתפקידו אחרי 35 שנים. הוא נחשב לאבי השיטה, לאיש שביחד עם סגנו, שמואל מועלם, אפה את עוגות השחיתות. שניהם היו בסרט הזה, שניהם נהגו ברכוש הקופה כאילו היה רכושם הפרטי. חלק משומרי הסף שיתפו איתם פעולה.

כסף רב זרם אז לכיסים שונים ומשונים, עבודות בהיקפים מדהימים נמסרו למקורבים ללא מכרז, תרופות יקרות סופקו מתחת לשולחן למיוחסים ולבעלי קשרים - היה כאוס מוחלט משום שאיש לא ממש פיקח עליהם. לא היה מי שינעץ בחברים האלה שיניים ויסגור להם את הברז. לא היה מי שיקרא לשני הסכינאים האלה "צמד המושחתים".

עד שבוקר אחד נפטר יו"ר ההנהלה, אריה סגלוביץ, והמנכ"ל סלנט, רגע לפני יציאתו לגמלאות, קיבל תיאבון: הוא יישאר בקופה, החליט, הוא לא הולך הביתה. הוא יישב על הכיסא המתפנה כיו"ר פעיל, אבל בשכר מלא ולא בהתנדבות כמו קודמו המנוח.

מועלם שמע על הרעיון והשיב בשלילה. לא בא בחשבון, אמר, על גופתי. סלנט נדהם מהצהרת העצמאות הזאת והטיח במועלם: "אם לא אהיה יו"ר פעיל של הנהלת הקופה, אתה לא תהיה המנכ"ל שלה. לא תיבחר לתפקיד".

החבר מועלם סימן אפוא את סלנט כאויבו המר ומיהר לשכור נגדו כמה חוקרים פרטיים. אחת המשימות שהטיל עליהם: להקליט ולצלם בחשאי את יד ימינו של סלנט, הרוקח הראשי של הקופה, ג'ורג' שריקי, כשזה שוחה בבריכת הרפש והשחיתות של הקופה. להוכיח שהוא קרימינל. הוא ביקש לאסוף נגדו ראיות מפלילות שיונחו על שולחן מבקר המדינה.

למה בחר מועלם דווקא בשריקי? כי בחסות סלנט בנה לעצמו הרוקח הזה מחסן תרופות פרטי, "תרומת" הספקים, ועשה בו ככל העולה על רוחו; כי שריקי סיפק לסלנט תרופות יקרות ללא אישור הוועדות המתאימות בשווי כולל של 1.5 מיליון שקלים (כאשר בתו של האחרון לקתה במחלה ממארת); כי התרופות האלה, שמבוטח רגיל לא היה זכאי לקבל, ניתנו לו כאמור חינם אין כסף.

החבר מועלם זיהה את הבטן הרכה של יריביו, כינה את סלנט ושריקי "פושעים" וניסה לשתול את הפרשה בעיתונים. בסוף הוא הצליח. הוא גם דאג שהסיפור ינחת על שולחן מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, במסגרת מה שנחזה כ"ירי לחימום הקנה".

בד בבד גיבש מועלם תמיכה רחבה בו, בתוך הקופה ובמשרד ראש הממשלה, גייס לעזרתו את יורם קרשי, אחיה של שולה זקן, ושילם לאחרון אלפי שקלים בחודש. התירוץ: שירותי ייעוץ לקופה. המטרה, כיבוש כיסא המנכ"ל, קידשה אצלו את האמצעים.

עכשיו, כשפרצה האש הפנימית, נקראו ב?10 במאי עשרות חברי הוועד המפקח לישיבה סגורה בבית אבות נוה עמית ברחובות. מסביב לשולחנות עמוסים מכל טוב ישבו מי שנחשבו בחלקם לבובות מריונטה של ההנהלה, חלקם פנסיונרים בגיל מתקדם, ואכלו צהריים.

זה נראה לרגע כמו עוד מפגש חברתי של החברים המשועממים, אבל מהר מאוד הפך לזירת איגרוף מילולית בין סלנט למועלם. אחד חבט באחר בעוד הצופים הקשישים נדהמים מההצגה הגדולה שהשניים מעלים בפניהם: תקיעת סכינים הדדית וחיסול חשבונות.

"עשיתי הכל כדי להגיע להסכמה, למנוע בושות ולנסות לאחד את השורות", אמר סלנט לנוכחים. "ניסיתי לסכם על פרישה ב?1 בינואר 2007, החלטתי לוותר, הסכמתי להיות יו"ר הנהלה לא פעיל, הסכמתי להיות חבר הנהלה מן המניין - אבל כל הסיכומים לא החזיקו מים. לא שיערתי שמועלם מנהל נגדי קנוניה".

חברי בית הלורדים התעוררו כאמור ועקבו בעניין אחרי נאום סלנט, שבו טפח לעצמו על השכם. שלא ישכחו חלילה מי בנה את האימפריה הזאת. הם ראו אותו מישיר מבט לעבר כמה מיריביו ושמעו אותו מפזר כדורי רעל: "דברים סמויים מן העין, אם נעשו בזדון, סופם שיתגלו לעיני כל", אמר. "כולנו השתתפנו בהלווייתו של אריה סגלוביץ ז"ל ושמענו את נאומו של מועלם - 'אני הבטחתי לך שאתה תהיה יו"ר ההנהלה ואתה הבטחת לי שאתמנה למנכ"ל. כשזה יקרה, דבר ראשון אעלה לקברך ואספר לך על המינוי'".

יד לוחצת יד, רצה סלנט לומר, כשהוא מאשים את מועלם בהבטחת כיסא היו"ר לאותו סגלוביץ, אף שהאחרון היה כבר בגיל מתקדם, חולה מאוד, מרותק לכיסא גלגלים. לטענת סלנט, אנשי מועלם רמסו את כללי המינהל התקין, עסקו בחתרנות, צ'יפרו את עצמם כספית וקיבלו החלטות ללא סמכות. מה שהם ייחסו לסלנט בעבר, בחדרי חדרים, הוא ייחס עכשיו להם בגלוי.

באולם הישיבות השתרר שקט מוחלט. סלנט, כדברי אחד הנוכחים, דיבר בדם ליבו אף שלא היה נקי מתלמידו מועלם. החברים הבינו את כאב הפרידה שלו וגם מי שהיו לו שאלות או הערות, העדיף לשקוע בצלחת המרק או לנגוס בעוד עוגת גבינה טעימה. המנכ"ל הפורש דיבר לאט, הבין שיש לו קהל, וקינח את נאומו במכתב איום שקיבל לדבריו "ממבוטח אנונימי מהשומרון". הוא הקריא קטעים מהיצירה בהטעמה.

"אני ממליץ שתפרוש לאלתר מתפקידך בטרם ייוודעו דברים אלה ברבים ויגיעו לחקירה משטרתית ולבירור מקיף במסגרת משרד הבריאות", כתב האלמוני בפתח מכתב הסחיטה, "אתה עומד בראש ארגון המתוקצב על ידי המדינה ומכספי משלם המסים".

הכותב מטיח בהמשך בד"ר סלנט האשמות שונות בתחומי טוהר המידות והשחיתות הציבורית והאישית, לרבות דרישה שלו לקבל עם פרישתו פיצויים בגובה 12 עד 17 מיליון שקלים (בפועל הוא קיבל בסוף 13 מיליון שקלים). במכתב נטען גם שעלות הטיפולים לבתו הגיעה ל?6.5 מיליון שקלים (לא נכון, הם הגיעו "רק" ל?1.5 מיליון) והוא נחתם באלה המילים: "האם דמם של אחרים מותר? האם המאוחדת היא ביתך ורכושך הפרטי? עצתי הנאמנה לך היא כי תפרוש מיד, בטרם יועברו פרטים אלה ועוד למרדכי גילת ולמבקר המדינה. בכבוד רב, מבוטח שאכפת לו".

סלנט לא פנה עם מכתב האיום הזה למשטרה. הוא שמר אותו למעמד הזה, קיפל אותו, הישיר שוב עיניו לעבר החברים ואמר: "לכן אני רוצה, רבותי, שתבינו עם מי יש לכם עסק. אני את שלי סיימתי. אני מאחל לכם דיון פורה ומוצלח".

החץ המורעל הזה נורה כמובן לעבר שמואל מועלם, וזה מיהר להשיב אש לעבר מקורות הירי. "אני נרעש ממה שנעשה לי בחצי השנה האחרונה", אמר מועלם ומיהר להידרש לסיפור אריה סגלוביץ ז"ל. הוא לא הבין איך אפשר לטעון שרקח איתו עיסקה מלוכלכת.

"כאשר סלנט כינס מנהלים בכירים וקרא להם לפעול להדחת היו"ר, שאל, "זו לא קנוניה? הרי בכל מקום היו מדיחים את המנכ"ל מתפקידו עוד באותו היום... אני מתבייש שעוזי מזכיר את הנאום שלי בהלוויה של סגלוביץ. לאיזו רמת שפל יורדים. אם הובטח לעזור לו להיבחר, זו קנוניה? האם מה שעוזי עשה זו לא הפיכת חצר?

"כשסגלוביץ נפטר", המשיך מועלם בהסתערות על עוזי סלנט, "יועצי הסתרים הציעו לעוזי הזדמנות חדשה. יש לך סיכוי להיות יו"ר, הם אמרו... אחרי שסגלוביץ נפטר, קורא לי יום אחד עוזי, חשבתי שבענייני חפיפה, ואומר לי: 'אני לא יודע מה היה בינך לבין סגלוביץ, אבל עכשיו הקב"ה פתר את הבעיה. אני רוצה להיות יו"ר ההנהלה'. אמרתי לו שלא יהיה חבר הנהלה אחד שיסכים שהוא יהיה בשכר. הוא ענה לי: 'אם אתה תסכים, כולם יתיישרו'. אמרתי לו שאם כך אני לא מסכים. אני מתנגד".

מועלם לא עצר גם כאן את הירי. "מר סלנט, אחרי שהלכתי איתך כבר דרך ארוכה ונשכבתי על הגדר כדי שתשרוד ומנעתי הפיכת חצר נגדך, פעלת נגדי רק בגלל שחשבתי שלא ראוי שתהיה יו"ר בשכר. מה לא אמרת עלי... הדבקת לי את כל הדברים הכי שליליים שיש... אמרת שאני אפס... עשית זאת מתוך רדיפת בצע והישארות בתפקיד. אתה יודע שאף אחד במערכת לא רוצה בך".

מועלם עצר לשנייה, אסף כוחות ובא חשבון עם מכתב ששלחה נגדו היועצת המשפטית של משרד הבריאות, עו"ד מירה היבנר. לטענתו הוא מצא את טביעת היד של סלנט במכתב הזה, כמו בכתבה שפורסמה על ידי רן רזניק בעיתון "הארץ".

"האמת היא, חברים, שהמכתב של היבנר פצע אותי אנושות והכתבה שדאגו לפרסם הכאיבה לי עד מאוד. לא יכולתי לראות את הצער והיגון על פני בני ביתי, אשתי וילדי. בזה הצלחת מר סלנט, אך אוי לאותה הצלחה. רקדת על הדם ומרוב שמחה פיקססת את הכתבה לחברים שאולי לא ראו אותה".

הבובות בתיאטרון עדיין לא פצו פה. אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. אבל מועלם לא חתך את האוויר כי אם המשיך לחתוך את המנכ"ל סלנט, שעדיין נשא בתפקיד ובתואר הזה. הוא תיאר את קודמו כנגוע ב"שיגעון גדלות", הציג אותו כמושחת והתחייב שאצלו זה לא יקרה. דפוס ההתנהגות שלו יהיה לגמרי אחר.

"אני אהיה מנכ"ל מזן אחר, עם פחות מוניטין", אמר, "לא אסע נסיעות פרטיות בעולם על חשבון הקופה; לא אפתח פולחן אישיות בנוסח 'הקופה זה אני' כמו בעידן סלנט; לא אהיה שליט בלעדי במוסדות הרווחה של הקופה; לא אסית את הוועד המפקח וועדת הביקורת נגד ההנהלה ומאחורי גבה; לא אומר שההנהלה היא סנילית ואפעל להדחתה; לא אהיה צנזור ראשי לפרוטוקולים של ההנהלה והוועד המפקח; לא אקנה בניין בסוף שנת 1994 והבנייה תימשך עד 2004; אכיר בעובדה שאני עובד אצל ההנהלה ולא היא אצלי; אכבד את המנהלים ולא אכנס לחדרם ואשב על כיסאם בהתנשאות. תמיד אומר 'על מקומו לא יישב זר'".

מילים כדורבנות מלוות בהבטחות מרשימות. מצד אחד הציג מועלם את סלנט כצ'אושסקו או לפחות בן דוד שלו; מצד שני את עצמו כאדם נאור, שוחר דמוקרטיה, איש של תרבות, יושרה והגינות.

לרגע שכחו החברים שהוא היה בכלל סגנו של רודף הבצע והשררה הזה; שהוא שיתף איתו פעולה בהשחתת הקופה, שאין הבדל אמיתי בין השניים. לרגע נדמה היה שמדובר בכלל בשחקן רכש, במטאטא חדש, במי שמבקש לנקות באמת את האורווה. באדם רציני שעומד לחולל מהפכה אמיתית.

מהפכה? האם שמואל מועלם, אחד המשתתפים באורגיית השחיתות, יילחם בריקבון, בטובות ההנאה, במכרזים התפורים, בספקים המסוימים שקונים את הבכירים במתנות? האם הוא יהיה זה שידיח את המבקר הפנימי חסר השיניים, דוד סומך, ויביא במקומו נשכן אמיתי?

זאת היתה בדיחה לא מוצלחת. אנשים לא האמינו לו וידעו גם למה. גם אחרי שעשה את טעות חייו והכניס אל לול התרנגולות שלו את הזאב מיכה לינדנשטראוס - הוא לא ממש נערך לנקות את הבית.

תהיה רק בדיקה מוגבלת, ביקשו שליחיו להרגיע את החברים, בדיקה נקודתית בנושאים שנראו להם נוחים - שום דבר מעבר לזה. הם ביקשו לראות את הגרזן של לינדנשטראוס מונף מעל ראשם של סלנט ושריקי ולא הביאו בחשבון שחקירה כזאת, קטנה ונקודתית, עלולה להפליג למחוזות רחוקים.

זו היתה הסכנה ומי שזיהה אותה מבעוד מועד היה ד"ר נועם יפרח, מגיבורי דו"ח מבקר המדינה בפרשות מגן דוד אדום. הוא כבר נכווה קשות בדו"ח ההוא, שיישאר לדיראון עולם, וקם להזהיר. כששמע בינואר 2008 כי מידע המופיע בשבעה מכתבים אנונימיים הועבר על ידי המבקר הפנימי, דוד סומך, לטיפול אנשיו של לינדנשטראוס, הציע להתרחק מהם. הפצע האישי שלו לא הגליד עדיין.

"מה שיקרה הוא שמבקר המדינה יבדוק לא רק את מה שיבקשו", אמר ואליו הצטרף שומר סף אחר, אהוד שי. "אני לא בטוח שזה חכם להמשיך לגלגל את העניין הזה... צריך לתת לזה למות מיתת נשיקה... כמו שאמר נועם יפרח, אם נשלח למבקר המדינה, לא נדע לאן זה יגיע...".

מי עוד ניסה להציל בישיבה את מועלם, במקום לברך על כניסת מבקר המדינה לתמונה? עו"ד יניב עצמון, אחד החוגגים בחו"ל על חשבון ספקי תרופות, לימים יו"ר הוועד המפקח בעצמו.

"אני חושב שקרה כאן דבר מאוד משונה", אמר לחברים, "ועדת הביקורת דנה בעניין הסוגיות שעלו במכתבים האנונימיים ולאחר מכן קיים המבקר הפנימי מיוזמתו פגישה עם מבקר המדינה. בעיניי זה לא ראוי. אנחנו מינינו אותו ולא ביקשנו שיפנה אליהם... מה לנו להזמין את הזאב לתוך הלול כדי שיבדוק את כל העניין... צודקים אלה שאומרים שאם יתחילו הבדיקות איננו יודעים היכן יסתיימו".

יו"ר הדירקטוריון, הרב ירחמיאל בויאר, כמו הוסיף מלח על הפצעים: "היו לפנינו שתי הצעות", אמר, "אחת של יניב עצמון שבלשון רחוב אמר לנו 'משוגעים תרדו מהגג', ואחת של חברים שאמרו: 'אין מה להסתיר או לפחד'. ההצעה של עצמון זכתה לקול אחד. השנייה, להעביר למבקר המדינה, זכתה לחמישה קולות".

החבר אהוד שי לא התאפק ואמר כי "זה ממש קרקס", ובישיבה אחרת תיאר מה קורה באמת בוועדת הביקורת. "הזחיחות מדאיגה אותי", אמר כשהגיעה לוועדה הזאת אחת הטיוטות הראשונות של דו"ח מבקר המדינה. "אני לא מאושר כבר שנים מעבודת ועדת הביקורת... אף פעם לא הוגש דו"ח רציני משמעותי... היינו באים, אוכלים צהריים, מרימים ידיים והולכים הביתה. זה לא רציני למרות שהאוכל פה מצוין, ותודה לסמי".

רגע לפני שגם האחרים ביקשו להודות לסמי על האוכל הנפלא, התרוממה יד של חבר נוסף, שלום לנגבוים שמו, וניתנה לו זכות הדיבור. אבל אותו הטרידה בעיה אחרת: מדוע חברי הוועד המפקח משרתים את המלכות בלי לקבל מתת נאה על שירותם לאומה? מדוע לא מצ'פרים אותם? מדוע חברי הנהלה ובכירים שונים כן נהנים מהטבות שונות?

לכן, בישיבה של הוועד המפקח, בלי למצמץ, הניח לנגבוים הצעת החלטה: "כל חבר ועד מפקח יהיה זכאי לחופשה של שבוע עם בת זוגו פעם בשנה באחד מבתי המלון של הקופה". חד, פשוט וברור כאילו אינו מבין שהצעתו נגועה בשחיתות.

מה קרה עם שומר הסף המקופח הזה? לא הרבה. החברים שמעו והתעלמו, אולי משום שהבינו שמבקר המדינה יצא כבר לדרך הארוכה. אולי משום שחלקם ידעו שמועלם ירה לעצמו בינתיים עוד כדור ברגל: הוא סילק מהקופה את ח', עובד בכיר במחוז ירושלים, בטענות שווא מחרידות.

כאן בישל לעצמו מועלם את מהלומת הנוק?אאוט בפרשה. ח' הוא אחד האנשים שיקרעו סופית את המסכה מפרצופו. הוא לא ירחם עליו.

הסיפור בתמצית: בשלהי 2007 הגיע להנהלת הקופה מידע המחשיד את ש', מנהלת בכירה בקופה באזור ירושלים, באי סדרים כספיים. העובדת נשאלה שאלות ושמעה שהיא חשודה בשליחת יד בכספי הסניף. נוהלו איתה כמה שיחות, אחת בבית קפה בעיר, ודחקו אותה חזק אל הקיר. היא חיפשה לדבריה דרך להציל את ראשה וקיבלה החלטה: להעליל על ח', זה שסר חינו אצל אנשי מועלם, ולטעון שאנס אותה. לא פחות. אם הם מבקשים להיפטר מח', היא תעזור להם.

ח' נדהם מההאשמה החמורה והכחיש אותה בתוקף. הוא צעק: 'אין לי אחות, מה אתם רוצים מחיי, מהיכן כל הסיפור הזה', אבל להקת מועלם לא הניחה לו. ימים ספורים אחרי שנולדה העלילה, כשמצפונה התחיל לייסר אותה, כתבה העובדת החשודה בגניבת הכספים למבקר הפנימי, דוד סומך, כי בדתה את הסיפור.

"האשמות נגד ח' ניתנו תחת לחץ ואיומים שהופעלו עלי על ידי החוקרים... הגב'... מצוות הבדיקה הציעה לי להפליל את ח' בתמורה להצלת עצמי. בצוק העיתים ובלחץ שבו הייתי שרויה בשל החקירות, ראיתי את ההצעה כמוצא אחרון מהמצב שאליו נקלעתי". (ראו המכתב למעלה).

ועוד מכתב שלחה המעלילה, הפעם לקורבן שלה, ח', ובו התנצלות על עדות השקר. את מה שעשתה היא הסבירה לו ברצונה לנקום בו אחרי שאנשי הביקורת הבהירו לה שהוא, ח', עמד כביכול מאחורי החקירה נגדה.

עדות מעניינת נוספת בעלילה הזו, הפעם של מנהל אחד הסניפים בעיר, יואל קלופפר. מתברר כי המעלילה טילפנה אליו אחרי השעיית ח' וסיפרה לו כי אחת מנציגות מחלקת הביקורת אמרה לה באלה המילים: "אם את רוצה להציל את הראש שלך, תביאי חומר מפליל על ח'". הוא העלה את הדברים על הכתב, חתם על המסמך והעביר אותו בהגינותו לח'.

המנכ"ל מועלם קיבל לידיו את עיקר החומר, לרבות הטענה הקשה של החשודה בגניבה כי איימו ולחצו עליה להעליל על ח', ובכל זאת בחר לטייח את הפרשה. הוא הסתפק במכתב הכחשה של דוד סומך, שגולל בפניו את הסיפור בכתב, ובין היתר טען כי ש', "באופן מפתיע ובלתי צפוי", האשימה ביוזמתה את ח' באונס. איש לא לחץ עליה, לדבריו, לעשות זאת.

ועוד כתב סומך למועלם: "לאור חזרתה של ש' מטענותיה כנגד ח', ובאופן מפורש מטענת האינוס, וכן לנוכח הסיבה שניתנה לכך - רצונה לחלץ עצמה מהפרשה שבה הסתבכה - רואה הביקורת במכתב הזה את סיום ההיבט הפלילי. אין מקום או צורך לפנות למשטרה".

המנכ"ל מועלם לא ביקש סליחה מח' עד היום. לא בכתב ולא בעל פה. להפך: הוא המשיך לרדוף אותו גם אחרי שידע כבר את האמת, מירר את חייו ואילץ אותו לקחת את הפיצויים וללכת הביתה. כאשר חבר הוועד המפקח, מידד גיסין, ביקש הסברים לטענה שתפרו לח' תיק, דחה זאת מועלם על הסף.

"האמן לי", אמר, "לא תפרו לו תיק... עסקו בזה היועצים המשפטיים... היתה החלטה לשלם לו פיצויים... אני יודע שיש מקומות שבהם עובדים כאלה מנודים... לעובדת שחשפה את זה מגיע פרס... כל עובד המעביר מידע למרכז יבורך".

המנכ"ל הוסיף אם כן חטא על פשע, לא חשף בישיבה את סיפור העלילה ומכתבי החרטה של אותה עובדת, וח' לא שכח לו את מעשי הנבלה האלה. קשה באמת לשכוח אותם. כאשר הגיעו אליו חוקרי מבקר המדינה, עם הסתעפות הבדיקה נגד סלנט ושריקי ואמרו לו שהם יודעים מה עוללו לו, פתח ח' את הפה ודיבר. אוהו, ועוד איך דיבר. הוא ירה צרורות. הוא שר שירים פעם אחר פעם. רגע הנקמה הגיע.

אוי, כמה מתוקה היתה עכשיו הנקמה הזאת של ח' ושל אחרים במנכ"ל שסרח. ח' לקח את החוקרים לטיול באתרי הפשע, הצביע על בורות השופכין, נקב בשמות אנשים שיודעים מי עשה מה ומתי, הוביל אותם למחוזות שלא הכירו. הוא הדהים אותם בכל פעם מחדש.

אנשיו של לינדנשטראוס מצאו מכרה זהב כאשר בכל פעם נשברים שיאי שחיתות חדשים. כמעט כל מה שמועלם הבטיח שלא יעשה - הוא עשה. כולל נסיעות לחו"ל חינם אין כסף; כולל פדיון ימי חופשה ברבע מיליון שקלים בלי שימי החופשה האלה יימחקו; כולל המשך הזרמת מיליוני שקלים לרוקח הראשי בטענת שווא; כולל צנזור הפרוטוקולים בישיבות הוועד המפקח ועוד.

ח' הזרים מידע וכמוהו עשרה אחרים, כאשר רשת תעלות הביוב הולכת ומסתעפת: "זה תמנון", אמר לנו גורם פנימי במאוחדת, "גם אחרי שנים של חקירה לא יגיעו לכל הפינות, השבילים ומחסני הכסף האבוד. יש התחלה, יש אמצע, יש אחרי האמצע - אבל אין סוף. המנהרה הזאת מאוד ארוכה".

בעוד חקירת המבקר הולכת ומתרחבת, פורסמו כתבות התחקיר ב"ישראל היום" על מעללי מועלם וחבריו, והמנכ"ל טען באחת הישיבות כי אינו מבין מה רוצה העיתון מחייו. לא ברור לו איך קושרים אותו עם הונאת ענק בסניף החרדי של הקופה בירושלים.

חבר הוועד מידד גיסין נדרש גם הוא לכתבות התחקיר: "בהקשר של סאגת הפרסומים הנמשכים ב'ישראל היום' ביחס למאוחדת", אמר, "הפרסומים חמורים מאוד ולחלקנו אינם ידועים. לדעתנו יש לקיים דיון במועצה בדברי המנכ"ל שרמז שמישהו בוועד המפקח מסר נתונים ואפילו צילם את החברים שתמונותיהם פורסמו בכתבות".

גיסין השמיע הערות נוספות, בהן אחת שביקרה את הסתרת טיוטת דו"ח מבקר המדינה מהחברים, ונדהם לשמוע את עו"ד עצמון מכריז כי הטיוטה הזאת - מסמך שכל שומר סף בקופה אמור היה לקבל ברשות ובסמכות - היא סוד מדינה.

האבסורד הגיע לידי כך שעו"ד עצמון אמר בישיבה: "לכל חבר יימסר דו"ח ממוספר וכל חבר יתבקש לחתום על הצהרת סודיות. החברים יוכלו לעיין בדו"ח בחדר זה ואין להוציאו מהחדר. לקראת ארוחת הצהריים יוחזרו הדו"חות עד לדיון".

לשון אחרת: צחוק מהביקורת. שהרי איש אינו מסוגל ללמוד דו"ח המחזיק כמה מאות עמודים בשעה או אפילו בשעתיים. גם אדם זריז במיוחד לא היה מסוגל לעמוד במטלה הזאת.

מה היה לחברים אחרים לומר על הדו"ח הסופי של מבקר המדינה, רגע לפני שמנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו, דרש מהם לשלוח הביתה את המנכ"ל מועלם ואת האחרים שסרחו? מה יש לשומרי הסף האלה לומר כשהם רואים את מועלם ונאמניו נאחזים עדיין בשארית כוחותיהם בכיסאות שלהם?

אחד ששמו אליהו קורח טען שמדובר בכלל בהיטפלות של מבקר המדינה למאוחדת ושההיטפלות הזאת מזכירה לו את בני ישראל במצרים - "ככל שיענו אותם, כן ירבו ויפרצו".

לחבר שלום לנגבוים, ההוא שהציע לממן לחברי הוועד שבוע במלון של הקופה חינם אין כסף, היתה הערה חצופה אחרת: "ישבה ועדת תקנון", אמר, "הוציאה תקנון ועכשיו בא לינדנשטראוס ומספר צ'יזבטים. אם זה היה בידיים שלי, הייתי נותן לו בעיטה. שיעשה את הדברים בזמן ושיהיה רלוונטי".

גורם במשרד הבריאות: "אלה האנשים, אלה שומרי הסף, אלה התפוחים הרקובים - אני מתבייש שבידם מופקדת קופת החולים הזאת. אבל נפל דבר, היתה רעידת אדמה, ומועלם ילך בקרוב הביתה. הוא ייעקר מהכיסא שלו אפילו בכוח. הוא גם יחזיר את הכספים שלקח. לא יעשו לו הנחות".