הבוקר אעמוד על קו הזינוק בטבריה. שנה אני מחכה ומפנטז על הרגע הזה, ופתאום, כשהוא כל כך קרוב, הפחד מחלחל, הברכיים רועדות והביטחון מתערער: למה הצבתי לעצמי משימה כזו, אולי אני בכלל לא באמת מוכן. שנה של אימונים, כאבים ומחשבות מתרכזים לשריקה אחת שאחריה ארוץ 42.2 קילומטר. לפחות יהיו לי שלוש וחצי שעות בערך לחשוב אם עשיתי את הצעד הנכון: אני, פדלאה נצחית, רץ מרתון.
העיסוק שלי בריצה אינו היסטורי, הכל התחיל לפני שנה, כשהתאוששתי מתאונת אופנוע והתחלתי לרוץ על ההליכון בחדר הכושר. מיום ליום המרחקים גדלו. כשהגעתי לעשרה קילומטר החלטתי שבשביל לרוץ צריך מטרה. מיד עלה הרעיון: ארוץ חצי מרתון. אך תוך שבועיים נולד ג'וק חדש: מרתון טבריה ינואר 2011.
הפלסטרים הם חבריי הטובים ביותר
קשה להסביר מה עובר במוחו של אדם שמחליט לרוץ מרתון, ייתכן שזו הסיבה שרק מאית אחוז מהאוכלוסייה בוחרים לרוץ מרחק כזה. הגוף קיבל את הספורט באהבה, המשקל ירד, המחמאות זרמו, אבל גם השריטה הצטרפה במהרה. כשהשעון המעורר מצלצל בחמש לפנות בוקר, בכל מזג אוויר, אני קופץ מהמיטה כמו פנתר, נועל נעליים, לובש מכנסיים צמודים מצחיקים ופותח את הבוקר בריצה של חמישה עשר קילומטר. הרגליים גמעו עשרות קילומטרים מידי שבוע, מפנות מקום וזמן למחשבות; הרעיונות צצים בראש בזמן שהבדידות משתלטת. ככה זה כשבמקום לישון בשבת בבוקר אתה בשול הכביש עובר את הקילומטר השלושים בריצה הארוכה. עם האימונים הגיעו כמובן גם כאבים. פתאום הפיזיותרפיסט הפך להיות גם הפסיכולוג, והפלסטרים חבריי הטובים ביותר.
מהר מאוד הבנתי שצריך שותפים שמדברים בשפה דומה, והצטרפתי לקבוצת ריצה בגליל העליון. הייתי צריך סביבי אנשים שיבינו על מה אני מדבר ולא רק את אלו שישאלו בתמיהה, "מרתון טבריה. יפה. כמה ק"מ זה?". אז זה הזמן להסביר: מירוץ מרתון הוא תמיד 42 קילומטרים ו-195 מטרים. וכן, יותר קל לנסוע ברכב, אבל אני ארוץ אותם. למה? גם אני לא באמת יודע את התשובה.
לפני שלושה שבועות הרגשתי אווירת סיום, באימון המסכם, של 36 קילומטרים, שרצו חלק, אז מה כבר שישה נוספים? בשבוע שעבר נפל האסימון: מרתון מתחיל בקילומטר השלושים. עכשיו צריך לעכל את ששת הקילומטרים הנוספים. כבר שלושה ימים אני אוכל פחמימות, מוריד לחץ, משנן מילות הרגעה, ומדמיין את עצמי חוצה את קו הסיום.