אי אפשר אפילו לומר שמפלגת העבודה יורדת, קמלה או צונחת. למעשה, היא ממש מתרסקת. אין מפלגה בנמצא. יש שלד ארכאי עם תקנונים ומוסדות וסניפים לכאורה, מפלגה שחיה מכוח אינרציה מדומה ומעת לעת צובטת את לחייה בימי אזכרה ובימי מועד.
התרסקותה של מפלגת העבודה מסמלת יותר מכל את כישלונה הגדול של מפלגה שורשית ואחראית להעמיד סולם ערכים נכון ומנהיגות ראויה שיודעת להתוות דרך ולהרחיק ראות. הניסיון של השר שלום שמחון, כמו ניסיונו של סגן השר מתן וילנאי לקפוץ מהסירה הטובעת ולעבור לכהן בתפקיד בקרן הקיימת לישראל, מוכיח שאף הם לא רואים במפלגתם לא תקווה ולא עתיד.
כרגע איני סבור שחשוב לנתח את סיבות ההתרסקות. תילי תילים של מאמרים נכתבו (גם על ידיי) כדי להתריע ולנסות לתקן, אבל אעז ואומר שהיאחזותה של מפלגת העבודה בשולי האדרת של ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו היא שמהווה את שיאו של תהליך השחיקה.
המפלגה הפסיקה לנסות לעצב מציאות. היא הפכה לשחקן משנה שיודע לתרץ אך לא להוביל, להסביר אך לא להילחם. המפלגה הפכה למטשטשת זהות ולא ליוצרת בהירות ושקיפות.
אין מנוס ממסגרת שונה
איני מזלזל במצב האובייקטיבי. בציבור הישראלי יש נטייה ימינה והוא מעדיף עמדה ניצית יותר. אבל למפלגת העבודה אסור היה להשלים עם המצב ולא לעמוד בפרץ.
הרי זו עובדה שמפלגת העבודה שותפה לממשלה שיש לה שובלים של חוקים גזעניים. מפלגת העבודה שותפה לממשלה שכל תהליך הישרדותה תלוי ב"שב ואל תעשה" בנושא המדיני. אלא שגם פרישה מן הממשלה לא תציל את המפלגה מהתרסקות שהרי כרגע גם פרישה היא בעצם צעד אופורטוניסטי של תשובה נוחה למצב נתון.
בחלקים נרחבים של הציבור יש תמיכה רופפת בקדימה, תמיכה שנובעת מהיעדר חלופה אחרת. סקרי דעת הקהל מורים שחלק מבוחרי קדימה עשויים לעבור לתנועה אחרת, ערכית ואחראית. גם בשולי הליכוד אין ששון ושמחה מציפי חוטובלי ודני דנון. גם שם יש מידה רבה של אחריות לגורל העם והמדינה. שוליים אלו עשויים להיות גורם חשוב בשבירת השוויון בין הגושים.
מפת ההתמודדות בבחירות הבאות אינה ברורה ומחוורת. רשימה בראשות יאיר לפיד עשויה לצבור תמיכה לא מועטה בעיקר בציבור הצעיר, שמאס בממסד הקיים לכל הקשריו. גם אריה דרעי עשוי להקים מפלגה חברתית, לא בהכרח חרדית, והוא יוסיף מימד לנדידת הקולות בבחירות הבאות.
מעבר לכל אלו חייבת לקום תנועה ציונית סוציאל?דמוקרטית חדשה, שמייסדיה יהיו אישים חדשים מתחומי הכלכלה, האקדמיה והמקצועות החופשיים. אישים כעמרם מצנע, אופיר פינס ועימם ראשי ערים, השמאל הלאומי וחלק מראשי מפלגת העבודה הנוכחית. זו תהיה תנועה שתפנה לפלח ציבור לא קטן ותבקש אשראי לא של מפלגה מתמוטטת וקורסת אלא של תנועה חפצת חיים המאמינה בייעודה. אין מנוס ממסגרת שונה שתתעל את האנרגיה הקיימת לביטוי אלקטורלי וציבורי.