ג'ומס פורש: ההפסד הוא של כולנו

פרישתו הצפויה מן הכנסת של חיים אורון, ובמשתמע פרישתו גם מן הפוליטיקה, צריכה לצער את כל מי שסבור כי חיים פוליטיים אינם חייבים להיות נגועים במידות מכוערות המרחיקות מהם אנשים טובים. תדמיתה של ישראל, בעיני זרים ואף בעיני עצמה, נמצאת כעת בשפל עמוק. הרשעתו של משה קצב בעבירות כה חמורות פגעה בתדמית הזירה הציבורית של ישראל ואולי אף הורידה אותה למעמקים. נכון, לא "כולנו אשמים", אבל כולנו סופגים את המכה וסובלים ממכאוביה.

קשה שלא לקשור בין הודעת הפרישה של אורון לבין הכרעת הדין בעניינו של קצב: הנה נשיא לשעבר עומד להיכנס לשנים רבות לבית הכלא, ואת הזירה הפוליטית עומד לנטוש, לעומת זאת, מבחירה אישית, ולא עקב הכרעה משפטית, אחד מישרי הדרך. חיים אורון מעולם לא זוכה בבית המשפט, כי לא נאלץ להתייצב בפניו.

אין צורך להיות מנאמני מרצ כדי לחוש תחושה עמוקה של צער על החלטתו של אורון. הכנסת תחסר חבר כנסת כמותו. כן, גם בפוליטיקה ראוי שהעוסקים במלאכה יהיו, בראש ובראשונה, בני אדם. כזה היה אורון הפוליטיקאי: בן אדם יותר מפוליטיקאי.

אם למדוד רק את אורון הפוליטיקאי, אין מנוס מן הקביעה כי הצלחתו לא היתה מזהירה: הוא הוביל את מרצ, בבחירות האחרונות לכנסת, לשפל גדול: שלושה ח"כים בלבד המתפקדים, למעשה, כל אחד כסיעה בפני עצמה. קשה גם לאפיין את דרכה של מרצ לבד מהיותה חלק מן השמאל המצטמק בישראל. קשה לקבוע לאן מועדות פניה, לאן היא חותרת, או כפי שנהוג לשאול: "מה האג'נדה שלה?". האם זהו תחום זכויות האדם, או החתירה להיפרדות מן הפלשתינים, ואולי השאיפה לצמצום הפערים החברתיים?כלכליים, כי הרי אורון, הקיבוצניק, חתר לסוציאליזם?

רוב הזמן אורון שם דגש על הנושאים המדיניים, על החתירה לפתרון של "שתי מדינות", ישראל ופלשתין לצידה. אבל המצע הזה, ראוי להדגיש, ממש "נגנב" מן השמאל, השמאל של אורי אבנרי, של מאיר וילנר ושל אחרים, על ידי המרכז הפוליטי ואפילו אומץ (בתנאים מסוימים) על ידי בנימין נתניהו בנאום בר?אילן שלו. אורון, כמנהיגה של מרצ, לא הצליח לעצב פנים אידיאולוגיים ברורים לשלישייה שהנהיג. הוא פורש כאשר מפלגתו נמצאת על פרשת דרכים, כשהיא ניצבת מול תמרור שעליו הכתובת "להיות או לחדול?". הוא נהג כפרלמנטר מסור, כשליחו הנאמן של הציבור שבחר בו, והיה מסור לעבודה האפורה, אך כה חשובה ומשפיעה על כל אחד מאיתנו, כחבר בוועדת הכספים של הכנסת.

אישית, הערכתי מאוד את מאבקו, שלא צלח, בנוגע לצורך של כנסת ישראל, הכנסת של מדינת היהודים, להכיר סוף סוף ברצח העם הארמני. פרישתו של אורון תצער רבים בכנסת ובציבור, ולא רק מן השמאל. הרי הוא היה אהוד מאוד, אדם חם, אנושי. וישר, כבר אמרנו?

מי יודע, אולי יתווסף לאמירה "קדיש לוז כבר אמרנו" גם השם "חיים אורון", שיהיה שם נרדף לאמירה זו. על דרך הביטוי הנדוש, ייאמר כי פרישתו הצפויה של אורון מן הכנסת היא אכן אבידה ציבורית גדולה.