הכרעת הדין במשפטו של קצב היא ללא ספק רגע מכונן בהיסטוריה של יחסי עובדת?מעביד. הכרעת הדין האמיצה שחטה מול פנינו את הפרה הקדושה האחרונה שעוד נותרה ברפת, מקטון ועד נשיא, מש"ג ועד רמטכ"ל - תמו ימי שעבודן כשפחות מין של נשים עובדות המפחדות לאבד את פרנסתן, ותם העידן שבו מפקדים ובעלי שררה חושבים שהרפיה מינית היא חלק מחובותיה של אישה.
ישראל צריכה להיות גאה על היותה אור לגויים רבים בהיותה מדינה שמכבדת את זכות האישה על גופה. ישראל צריכה להיות גאה כי היא לא סולחת לסוחרי נשים, לעסקני נשים ולא לבוסים משעבדי נשים, יהיו רמי דרג ככל שיהיו.
אפשר לשפוך על קצב קיתונות של זעם ומשטמה, אבל אני חייבת להודות שאני מאמינה לו שהוא באמת לא מבין מה רוצים ממנו, וזה הנורא מכל. קידמנו ורוממנו עד לרום צמרת מדינתנו אדם שבאמת ובתמים לא מבין מה כל כך נורא ביחסי מין עם עובדות הכפופות לו. כשקצב עמד מול מאות העיתונאים וזעק מרה כי מתנכלים לו, עלתה מבין השיטין זעקה מרה אחת שרצה לזעוק ולא העזה, הוא רצה לומר: "כולכם עושים את זה. אז מה נטפלתם עכשיו דווקא אלי?" רצה לומר וחבל שלא העז. אמנם אין בכך כדי להמעיט מפשעיו, אך לפחות היה בידיו לירות יריית פתיחה ולפתוח דיון ציבורי כואב והכרחי לגבי היקף התופעה הרווחת של ניצול יחסי שררה בין גברים בעמדות בכירות לבין נשים כפופות להם.
משלא הבין קצב לאן מנשבת הרוח, בית המשפט צייר עבורו ועבור כל אותם בכירים כמותו קו אדום עבה ובוהק. מעתה, דעו לכם כל שועי ארץ וקציניה, כי גם כשאוויר הפסגות הצלול והיוקרתי מטשטש את שיקול הדעת שלכם לא נגלה סלחנות כלפיכם רק מפאת תרומתכם לבניין הארץ וביטחונה. זאת משום שכשאתם משעבדים את בנותינו לשפחות מין בלשכותיכם, במו ידיכם אתם הורסים את המדינה, רומסים את ערכי השוויון שלה ומקרבים את קיצה.
ניצני המרד
ההמתנה המתמשכת להכרעת הדין היתה מתישה נפשית. בשיח הפנימי שהתנהל בשבועות האחרונים בפורומים הנשיים יכולת לחוש את המטוטלת הנעה בעצבנות ואת חוסר השקט והתנועה בין אופטימיות לגבי מערכת המשפט לבין ניצני המרד שכבר החלו לנבוט - חרם נשים על המדינה ומוסדותיה, קריאה פומבית לכלל הנפגעות מינית שלא לתת אמון במערכת ועוד מהלכים. כן, עד כדי כך היה המשפט הזה חשוב לנשים במדינת ישראל.
ניכר כי בפרשה אומללה זאת אין ולו טעות אחת שלא נעשתה על ידי כל המעורבים. ממש כאבן המוטלת ברעש גדול למים, ימשיכו אדוותיה להדהד לתוך כל מעגלי הקיום שלנו, ולא מן הנמנע שנקשיב ונלמד ממנה לקחים להבא. ראשית, שצדקה א' הראשונה שביקשה להימנע מכל הבלאגן ודרשה מהאנס שיפצה אותה על הנזקים שגרם לה. זוהי בהחלט אחת הדרכים הלגיטימיות לנפגעת, אלא שרצוי לעשות מהלך כזה בתבונה, בליווי ובתיווך עורכי דין, כדי להימנע מטענות על סחיטה.
שנית, כשאת אשתו של עבריין מין, את הרי הראשונה שיודעת בדיוק עם מי יש לך עסק, אז כשהכל מתפוצץ תחשבי גם על עצמך ואל תיתני להדביק את קלונו גם על מצחך.
שלישית, בעידן הטכנולוגי שבו אנו חיים זה קצת טיפשי לטעון הגנה מן הצדק מפאת מעורבות התקשורת בתיק פלילי, ואין לנו אלא לצפות מכל שופט שיידע להתעלות מעל מה שנאמר ונכתב ולתת את הכרעתו על אף העניין התקשורתי והציבורי והשפעותיו.
ואולי הדבר החשוב ביותר שהרווחנו מהרשעתו של הנשיא לשעבר: אבד הכלח על הטיעון הארכאי כאילו שתיקת הנפגעת לאורך שנים או כיבוש עדותה מעידים על חוסר אמינותה. נו, באמת, מספיק עם זה. להתלונן זה לא פשוט, וטוב שנעשה הפעם צדק בישראל.